מתחת לשמיים

כל השבועיים אחרונים התקשורת עסקה בשלושת הילדים החטופים. אתמול, שודרה ברצף מכאיב ההלוויה, ההקלטה המזוויעה, ההספדים של ההורים לילד..

לא הצלחתי לכבות את הטלוויזיה. לא הצלחתי להסיר את העיניים מאותם השידורים שאני כבר מכירה בעל פה.

אי אפשר להישאר אדישים להספדי הורים, הורים שילדם נרצח בגיל 16- סתם כך.

עצוב שזה כל-כך לגיטימי במדינה כמו שלנו.

לגיטימי להיחטף ולהירצח.

לגיטימי לעלות על אוטובוס ושהוא יתפוצץ.

לגיטימי לדאוג לחברים שלך שבצבא.

לגיטימי לא לעלות על טרמפים, לא להתקרב לשטחים, לא לדבר עברית במדינה זרה.

לגיטימי להיות הקורבן. יש לנו כזה צבא חזק, ואנחנו עדיין הקורבן.

ראיתי את ההספדים ולא הצלחתי שלא לשחזר בראשי את הלוויה שלך, את ההספד של אבא שלך, את הילדים שפקדו את הלוויה שלך.

את זה שנרצחת- ע"י אחד משלנו.

את זה שאם היית כאן- היית מתעצבן והולך לתמוך במשפחות.

זה החזיר אותי אלייך. כי תמיד שידברו על מוות מיותר אני אזכר בך.

אתה כל-כך חסר פה. אין לך מושג אפילו.

ליבי עם משפחות הנערים.

יהי זכרם ברוך