מתחת לשמיים

קמה בבוקר, פותחת את העיניים בעדינות, ניגשת אל מסך הטלפון המהבהב, הודעה על חייל צה"ל הרוג, ראשון במבצע.

לא יכולתי שלא לחוות שוב את אותם תחושות. את אותו העצב שתקף אותנו לפני כמעט חצי שנה.

צעד אחר צעד, הרגשתי איך היום הזה חוזר על עצמו.

עוד חייל נהרג, מאש כוחותינו, הורים וחברים מספרים שהיה מקסים ושרצה לתת הכל למען המדינה.

ואני מכבה את הטלוויזיה.

כל דבר קטן מזכיר לי אותך, וכל דבר קטן מחזיר אותי לתחושות הנוראות ההן.

ככל שעובר הזמן אני נזכרת כמה דברים לא זכית לחוות איתנו, כמה הנוכחות שלך חסרה ומשנה לנו את החבורה.

אני פשוט לא מאמינה עדיין שבאמת איבדנו אותך.

אני מתגעגעת אלייך. בחיי.

אני מקווה שאתה רואה אותנו מלמעלה, ויודע כמה אתה חסר בלב של כל אחד מאיתנו.

אני מקווה שאתה לא משתגע מזה שאם היית כאן, היית בטח באמצע הלחימה בשטח.

אוהבת אותך יקירי,

ועדיין לא מצליחה לעכל.