לפעמים, כשהשמש שוקעת, והשקט מתחיל לזרום ברחובות, אני נועלת נעליים ויוצאת אלייך.
לוקחת איתי בקבוק מים, מטלית וורד חדש מהגינה.
מחנה את האוטו בחנייה הקבועה, והולכת אלייך בעיניים עצומות.
מתיישבת מולך, מביטה בשם שחרוט בגדול על המצבה, ומדמיינת שאתה יושב מולי, כמו פעם, בימים הטובים.
מדמיינת איך באמצע הלילה אתה נוהג אל הלא נודע, ואני מסתכלת אלייך מהצד ומחייכת.
מדמיינת תצחק עליי שהשתחררתי בסוף, מדמיינת איך נתכנן את הטיול הבא,
ואיך תשתחרר ונוכל לטרוף את העולם- כמו שתמיד חלמנו.
ואז, ברגע אחד, מגיע משב רוח מרענן, מעיף לי את השיער, ומחזיר אותי לעולם ולרגע הזה, שאני יושבת מול הקבר שלך,
ומספרת לך איך אני הולכת לטרוף את העולם- במקומך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
