מתחת לשמיים

בשנה שחלפה כל-כך הרבה קרה.

איבדנו אותך, הכרתי אותך, השתחררתי, טיילתי, חיפשתי עבודה, התייאשתי, הכרתי את עולם האבטלה, מילצרתי ומצאתי עבודה אמיתית.

ובכל פעם שאני שמה את האצבעות על המקלדת- רק אתה עולה.

רק הגעגוע שאני מדחיקה ביום יום.

רק הדברים הקטנים שלא חשבתי שאני עוד זוכרת.

רק החיוך שלך, הזיכרון שלך.

רק אתה.

אני לא כותבת כמה אני מאוהבת, כמה טוב לי איתו, כמה אני מתחילה להיות שלמה עם עצמי.

כמה עצוב ומרגש היה השחרור, כמה אנשים מדהימים נמצאים סביבי,

כמה כיף היה הטיול הגדול. כמה אושר בכל יום נתון.

כמה קשרים חיזקתי וכמה קשרים רופפתי. כמה  איבדתי אמון בעצמי וכמה איבדתי מוטיבציה.

כמה חזרתי להיות אדישה ולא להרגיש.

כמה אני מפחדת מהמקום החדש. ומעצמי.

שנה כל-כך משמעותית בחיי-

ורק עלייך אני חושבת כשאני מסתכלת לאחור.

ידעתי שאתה קרוב לליבי, רק לא הבנתי עד כמה.