מתחת לשמיים

בשנה שחלפה כל-כך הרבה קרה.

איבדנו אותך, הכרתי אותך, השתחררתי, טיילתי, חיפשתי עבודה, התייאשתי, הכרתי את עולם האבטלה, מילצרתי ומצאתי עבודה אמיתית.

ובכל פעם שאני שמה את האצבעות על המקלדת- רק אתה עולה.

רק הגעגוע שאני מדחיקה ביום יום.

רק הדברים הקטנים שלא חשבתי שאני עוד זוכרת.

רק החיוך שלך, הזיכרון שלך.

רק אתה.

אני לא כותבת כמה אני מאוהבת, כמה טוב לי איתו, כמה אני מתחילה להיות שלמה עם עצמי.

כמה עצוב ומרגש היה השחרור, כמה אנשים מדהימים נמצאים סביבי,

כמה כיף היה הטיול הגדול. כמה אושר בכל יום נתון.

כמה קשרים חיזקתי וכמה קשרים רופפתי. כמה  איבדתי אמון בעצמי וכמה איבדתי מוטיבציה.

כמה חזרתי להיות אדישה ולא להרגיש.

כמה אני מפחדת מהמקום החדש. ומעצמי.

שנה כל-כך משמעותית בחיי-

ורק עלייך אני חושבת כשאני מסתכלת לאחור.

ידעתי שאתה קרוב לליבי, רק לא הבנתי עד כמה.

  ראיונות וקורות חיים מרשימים, הבטחות וחיוכים,

כמה מילות מפתח בתחום, לבוש אלגנטי, תכונות מרכזיות וניסיון למכור.

ובסוף- זה הצליח.

ועכשיו נותר רק לעבוד קשה.

ואם אני אהיה כישלון?

אני שונאת התחלות חדשות.

כל שנה מתרחשת כזאת סערה בדיוק. שגורמת לכל המדינה להתכנס מתחת לפוך, עם אוכל ארוז ופנס בהישג יד.

סערה כזאת שחוסמת את הכבישים ומציפה את הפייסבוק במצחיקים.

באחת הסערות לפני כמה שנים, אנחנו החלטנו להיות אמיצים, ולנסוע לצפון.

הגן הפולני השתלט עליי, וגם הלחץ מההורים, אז אמרתי לך שאני קצת מפחדת- ואולי כדאי שנבטל.

כמובן שלא לקח לך הרבה זמן להגיד לי שאני קצת משתגעת, ושיהיה בסדר, אתה דואג לי ושאני אסמוך עלייך. אבל אותי זה לא בעיה לשכנע, אתה רק מחייך ואני אחרייך.

הבעיה הייתה, שהיית צריך להרגיע את אבא.

אז באת לאסוף אותי כמה דקות קודם, ודיברת עם אבא. הסברת לו שאתה נהג זהיר, שאפשר לסמוך עלייך, ושהאוטו מספיק כבד בשביל לא לעוף ברוח. ואיכשהו, עם הכריזמה שלך, הצלחת להרגיע אותו.

ובכל פעם שהרוח קצת טילטלה את האוטו, הסתכלת לי בעיניים דרך המראה של האוטו, והזכרת לי, שאתה שומר עליי.

ומאז,

בכל סערה, אני מחפשת את העיניים שלך, שיגידו שהכל בסדר.

ואתמול...

פחדתי לנסוע בלעדייך.