מתחת לשמיים

שוב פעם התמונה שלך מופיעה בכל מקום שאני מסתכלת. בחדשות, בעיתונים, באינטרנט....

ואני לא מבינה.

לא מבינה איך לא תחזור יותר.

התמונה שלך מופיעה שוב בכל מקום שאני מביטה בו.

החיוך שלך פרוס בעיתונים, בחדשות, בכל אתר באינטרנט. ואני רואה את התמונות ומחייכת. כי איך אפשר לא לחייך כשרואים אותך מחייך?

ואני עדיין לא מבינה.

לא מבינה איך לא תחזור יותר. לא מבינה איך הלכת. לא מבינה איך ממשיכים מכאן. לא מבינה מה אנחנו עושים כאן בלעדייך.

התחקיר שלך פורסם טל, והוא לא מספק אף אחד מאיתנו.

אז מפקדים יישארו "רק" לוחמים, וקצינים עם הערות בתיקים, ופטורים ממילואים. מה זה משנה? אתה כבר לא תחזור.

חזרת לחדשות, וזה רק מזכיר לי שזה אמיתי.

כבר כמעט חודשיים עברו... ואתה פשוט חסר. אני מתגעגעת.

     אתמול היינו אצלך בבית.

וזה כבר לא חדש, כי בתקופה האחרונה אני נמצאת שם יותר ממה שאני נמצאת בבית שלי.

אבל אתמול היינו שוב כולם. עם המשפחה שלך. בבית שלך, בלעדייך.

והטלוויזיה שידרה את הסרטונים שהכנו, ותמונות שלך רצו ברקע עם שירים עצובים.

וזה היה עצוב.

אבל אז התחיל סרטון שלא הכרתי, ופתאום שמעתי את הקול שלך. אחרי כל-כך הרבה זמן.

ופתאום הרגשתי שאתה שוב חי. שאתה יושב לידי במעגל חברים הזה, ומדבר.

אלוהים,

איך התגעגעתי לשמוע אותך. איך התגעגעתי לדבר איתך.

איך התגעגעתי אלייך.

כבר יותר חודש שאתה לא כאן,

וזה לא נהיה קל יותר.

משהו בי מסרב להאמין שהלכת.