חזרתי מסוף שבוע ארוך באילת. וזה לא מרגש במיוחד כי אנחנו נוסעים כל שנה. תמיד כשאני בחופשה כזאת עם המשפחה אני מיד נזכרת בחופשות שהיו לי עם החברים, כי זה תמיד חוויות אחרות וכל דבר מזכיר לי.
הפעם הזיכרון היה קשה מהרגיל. כל חוויה הזכירה לי אותך. והפעם לא יכולתי להתקשר להזכיר לך.
לא יכולתי להזכיר לך איך עלינו במדרגות עם המזוודות בדרך לחדר, ונתקעת עם הגלגלים של המזוודה וכמעט נפלת. ואני התפוצצתי מצחוק עד שכמעט נפלתי בעצמי במדרגות.
איך נגמרה המסיבה באמצע הלילה וכולנו יצאנו שבורים ואז הסתכלת עלינו עם החיוך שלך ואמרת "נו מה חבר'ה? עד שכולנו פה נלך לישון?" וככה גררת אותנו לפאב שהיה מתחת לדירה עד השעות הקטנות של הלילה. פאב שהפך לקבוע שלנו בחופשות האלה. לא יכולתי להתקשר לספר לך שסגרו אותו.
איך שעשינו אבובים וכשהנהג הסתובב לחזור לחוף צעקת לו שאנחנו חיילים ושיעשה עוד סיבוב, ואחר חזק. ובגללך הסתובבתי משותקת חצי אילת. וכל הטיול צעקתי עלייך שהרסת לי את החופשה ואתה רק חייכת עם החיוך הזה שלך. ואי אפשר היה באמת לכעוס.
איך היינו חוזרים גמורים כשהשמש עלתה ובכל זאת היית מעיר אותנו מוקדם כדי שננצל כמה שאפשר את השמש ושנלך לים קצת.
כבר 3 חודשים שאתה לא כאן.
ולפעמים אני עדיין בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שתחזור.
אני מקווה שטוב לך שם, ושאתה שומר על המשפחה המקסימה שלך.
אנחנו משתדלים לשמור עליהם מכאן.
שתדע שאנחנו מתגעגעים אלייך כאן.
מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
