מתחת לשמיים

במשך כמה דקות אני עוד לא בעולם, אני עוד זוכרת את החלומות של הלילה ומייחלת לזחול חזרה למיטה החמה שלי.

ואז ברגע אחד זה קורה,

אני קמה.

ולובשת את המדים המוכרים,מאפרת את עור המצולק שלי, אוספת את השיער לקוקו מרושל, מורחת קצת צבע על השפתיים היבשות,

מחייכת לעצמי במראה- כי זה מה שלימדו אותי. מתיזה את הבושם המתקתק ויוצאת.

עולה על אותו קו, משתדלת לשבת באותו מקום, ליד הבחורה הצעירה שיורדת כמה תחנות לפני. שמה אוזניות ומפעילה את הפלייליסט הקבוע.

ובאותה השעה,יורדת מהאוטובוס ונכנסת לבסיס.

ומשם?

נגמרת השגרה שלי.

אני כבר לא יודעת מי יגיע למשרד שלי, איזה בקשה הוא יבקש. איזה פתרון אני אצטרך לתת לו.

לא יודעת איזה אירוע יגיע ואיפה בדיוק. לא יודעת אם אצליח לפתור את הבאלגן ואם אני אצליח לסגור את החקירה.

לא יודעת עד איזה שעה אשאר במשרד שלי.

דבר אחד אני יודעת-

אני מישהי אחרת.

החברים שלי מהבית לא מכירים אותי ככה, ההורים שלי בטוח לא מכירים אותי ככה. ואת האמת? גם אני לא.

ואני מפחדת.

מפחדת לעזוב את המסגרת הזאת. את המסגרת המתישה הזאת שמוציאה ממני דברים שלא ידעתי שקיימים.

ובכל זאת, משהו בי מתרגש.

סוף-סוף אני עוזבת את המסגרת. קצת בא לי חיים אחרים

זה היום זיכרון הראשון מאז שהלכת.

ורק תמונה אחת לא יוצאת לי מהראש,

כולנו עם החולצות שלך, עומדים בדממה, מול הקבר שלך.