מתחת לשמיים

וכבר כמה חודשים שאני הולכת לישון מחויכת, וקמה בבוקר כשעל צג המסך מחכה לך הודעה שתגרום לך לחזור לחייך.

וכבר תקופה שאני מתעוררת לידך בבוקר, מבלה בזרועותייך חצי מהיום, ומתגעגעת כשאתה לא לידי.

והכל מושלם.

כל פגישה יותר טובה מהקודמת, וכל נשיקה מדליקה את הפרפרים מחדש.

ואני שומעת את כל מה שבחורה צריכה לשמוע, ואפילו יותר.

חוץ מ3 מילים- אני אוהב אותך.

אז למה זה מה שמטריד את מנוחתי?

האם בשביל לישון רגועה בלילה אני זקוקה לשמוע את מה שכל כרטיס ברכה מקריא? למה אחרי משפטים ומעשים כל-כך כנים.. אני עדיין מחכה ל3 מילים הכי לא מקוריות שיש.

מדוע אני לא יכולה לשמוח מכל מה שזכיתי?

וזכיתי.

כבר כמעט שבועיים עברו מאז שקמתי מהמיטה בזחילה עם עיניים עצומות.

כבר כמעט שבועיים שבשגרה החדשה שלי אין שעון מעורר, אין משימות, אין מדים, אין חיילים, אין מפקדים, אין לחץ, אין עבודה עד אמצע הלילה, אין טלפונים באמצע הלילה, אין שחור מתחת לעיניים... ויש הרבה כלום.

וכבר כמעט שבועיים שכולם שואלים אותי איך ההרגשה, ואני מחייכת ואומרת שאין כמו החופש. כי איך אפשר שלא?

אבל משהו בי בכל זאת מתגעגע לתקופה שהייתה משמעות בחיי.

כי כרגע אני מרגישה כמו סתם אחת בעולם, שנושמת את האוויר של כולם, ועושה בערך כלום, כמו כולם.