כן, זאת אני. הבחורה שמתלוננת ומקטרת ומתביישת- אבל לא עושה עם זה כלום.כן, זה לא בעיה הרי אין לי נטייה ואני בכלל בחורה ספורטיבית ואין סיבה שאני לא אתאמץ יותר.
וכן, הגוף שלי צמא לספורט, ואני נהנית מזה. כן אתם צודקים- אם רק הייתי משקיעה יותר.
כן, אני אוהבת סלט ואוכלת ירקות, ובכלל לא נהנית מאוכל. וכן, גם הכאבי בטן באמת נוראיים, ומה אכפת לך לעזור לעצמך ולהפסיק?
כן, זה נכון. אני לא יכולה להתחמק מהים לנצח. כן, חבר שלי יאהב אותי כמו שאני. כן, וגם אתם.
אני?
כנראה שלא.
כי אני זו אותה בחורה שהבטיחה לעצמה שלא תעשה את זה שוב. שלא תתקרב למדרון החלקלק כי היא מחליקה בקלות.
כי אני זו אותה אחת שהסתכלה בגוף הצנום עם העיניים השקועות במראה- ונשבעה לא להגיע לשם שוב.
נשבעה שלא תיתן לאוכל להכתיב לה את החיים. ונשבעה שזה לא ינהל אותה.
אני עושה מה שאני יכולה.
אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאב לזה. אין לי אומץ לעשות את זה.
אני יותר מידי אוהבת את החיים שלי בשביל זה.
אין לי אומץ לספור קלוריות, לרשום מה נכנס לי לפה, לרשום כמה שרפתי ולהכניס אצבע לגרון.
הבטחתי לעצמי, שזה פשוט לא שווה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
