טוב, אז פוסט ראשון...
אין לי שמץ איך להתחיל....
אולי ביום נעים אנשים...,
מה קורה?
אצלי הכל בסיידר....
דבר מעולה החופש הזה... שוב ים, בריכה, חברים...
מנהסתם אף אחד לא באמת מטריח את עצמו לקרוא את הבלוג הזה, ככה שאני יכולה להיות אנטיפתית דוחה כמו בדרך כלל ולהתחיל לילל על החיים שלי בלי הקדמות מיותרות.
אז ככה,
היום, בעודי יושבת לי וגוזרת פרחים מקרטון בחונכות השבועית שלי (אני חונכת ילדה מתוקה- מתוקה עם תסמונת דאון), בדיוק באמצע הפרח הכתום צילצל לי הפלאפון.
טוב, מה יכולתי לעשות? נטשתי את הכתום החביב בצד ועניתי.
זה היה המנייאק בן מנייאק.
הוא רצה להיפגש.
טוב, אני חושבת שכדאי להבהיר,
המנייאק הוא אחד המנייאקים הכי גדולים שראיתי בחיים שלי.
פעם היינו ביחד, לא הרבה זמן, כמה חודשים.
אחרי שזרקתי אותו הוא טרח לספר לכל השכבה כמה אני שרלילה נותנת (חשוב לציין שזה בעודי בתולה טהורה לחלוטין וחפה מכל מגע טמא, שלו או של אחרים!!)
מיותר לספר ששיחות רבות לא נערכו בינינו מאז (אלא אם אתם מחשבים "בן זונה מזדיין! תמות אמן כוס אמאמש'ך!!! מה עשית לי? כחילופי מילים לבביים)...
טוב, זה דיי עבר, והייתי ביצ'ית לא פחות, ומאז אנחנו ידידים...
בלי מגע (טוב כמעט) ובלי פגישות של אחד על אחת (או אחת על אחד...).
היום פתאום,
אחרי שלא דיברנו כמעט חודש הוא מתקשר ורוצה שאני אבוא אליו.
ברור נשמתי, תתעלם ממני חודשים וברגע שתרצה קצת ציצים תתקשר, אין בעיות. אני הקו החם בהתגלמותו האנושית!!
צרחתי את זה עליו במלוא גרון ועכשיו אני פה, כותבת את זה.
זהו, לא חשוב האמת, ואפילו לא מעניין, למה אני מייבשת אתכם??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
