סיפורו של מישו

אם מסיתים מעט את וילון הראווה,

אפשר לראות את הזריחה;

הרוח הדוממת מלטפת את כר הדשא,

השמש הקרירה מעירה את ראשי העצים,

צבע הכחול חובק אט אט את הארץ הדמֵמַה;

ואני פה, מבעד לזגוגית.

מפה הכול אפשר לראות!

צבע הכחול מזהיב במהרה,

אפילו השמש שינתה זווית ראייה;

ילדים ממלאים את אותו כר דשא נעים,

מתלטפים דרך אותה שמש רכה,

ונהנים כאילו אין מוחם על דעתם התמימה;

ואני פה, מבעד לזגוגית.

מפה הכול אפשר לראות, אבל לא להרגיש.

פת הלחם המצהיבה מספיקה לי למאכל,

כך גם נורת הפלוריסנט מספיקה לי למראֵה;

אך את כל זה הייתי מקריב על מזבח העץ,

ואפילו שורף עד כליל,

בשביל ליטוף אחד, מאותו שמש חמים;

אבל אני פה, מבעד לזגוגית.

מפה הכול אפשר לראות, אבל לא להרגיש...

יצא לי ממש פלצני, אבל אמא שלי קראה את זה ואמרה שיצא לי טוב.

תהנו