מר כהן היה אדם חביב כזה. עליז במקצת ובמקצת אהוב על הבריות.
מאז ומעולם הלך לו מר כהן השמח באותו רחוב בדרך למועדון שלו, שורק לו את אותה מנגינה חביבה עם זיופים נשנים אך מתוקים לאוזן, ומורח את החיוך העדין שלו על הפרצוף.
כך שוב ושוב התנגנה לו באוזן המלודיה המוכרת של "שלום לך מר כהן השמח!", שוב ושוב.
איש לא שאל לשלומו, כי הוא היה מר כהן השמח, והוא נראה שמח.
אז הוא היה שמח.
כך הוא עבר לו שנים ועוד שנים באותו רחוב באותו שבת בבוקר פסטורלי.
היו ציפורים? כן.
הייתה שמש? כן!
אוח, השמש הנהדרת הזאת! אולם הייתה שקרנית, אשר הלבישה אנשי קיץ וים מעילי פרווה כבדים ומסורבלים, אך חיממה את לבבות הילדים.
ומר כהן השמח? הוא גידל שפם.
שפם לבן יפה כזה, בדיוק כמו בציורים הכי מוכרים שיש, של הזקן החכם וחייכני.
כך דורות עברו, סיפורים האריכו זקן ומר כהן השמח עבר לו באותו רחוב מוכר ואהוב.
בתים נמוכי קומה התחלפו בגורדי שחקים, בתי קפה שוקקי אנשי רוח ותרבות התחלפו בחתולות אסיתיות צעירות עם ציצים גדולים ומחשופים עד לברך, וילדים קטנים עם גלגל ומקל איבדו כל שחוק נעורים.
יום אחד בא ומר כהן השמח לא שב לרחוב.
אותו יום זכור כיום שבו הדממה נגסה את חלקת האור האחרונה, ולאחר שיממון קל החל מצאו את שלדתו של מר כהן השמח שרויה על הריצפה, עם פנים מקולפות על הריצפה.
גופו שפע ניצוצות ועשן שחרחר נידף מעליו.
לאחר יום זה החיים שבו לסידרם.
ומר כהן השמח? אל תדאגו, החליפו לו בטריות.
בגרויות מזדיינות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
