בשישי החלטתי שאני נוסעת אל ג'ייסון ליומיים.

עליתי על הרכבת של 3 וחצי מבברלי, ירדתי בבוסטון ב4, שתי סאבוואיז ורכבת לקחו אותי בשיעמום וציפיה מתמשכת לנורטון.

כשירדתי מהרכבת עם גל האנשים, הרגשתי את הפרפרים בבטן. ידעתי שזה סימן טוב, אני כל כך מתרגשת לראות אותו.

צעדתי בין ההמון, מדי פעם על קצות האצבעות- מציצה מעל הראשים השונים, מחפשת את ג'ייסון... ואז ראיתי את טדי. חייכתי. המשכתי קצת וראיתי את ג'ייסון לידו. טדי נופף לי. עשיתי לו שלום ואז ג'יי הסתובב. הלוואי והייתי מסוגלת לתאר במילים את החיוך שהיה מרוח לי על הפרצוף. הרגשתי אותו בעיניים. הסמקתי קצת. התקדמתי וחבקתי אותו.

"היי", שנינו חייכנו.

הם הובילו אותי למכונית.

בדרך מהתחנה לא יכולתי להפסיק לחייך. כל כך שמחתי לראות אותו, ולחזור הביתה.

הם נסעו לבית של ג'ייסון, להחזיר את המכונית של אח שלו, ומשם הלכנו לג'ימי.

את שארית היום ביליתי איתם ועם פיל. ישבנו במרפסת של ג'ימי ועשנו בלאנט, ציירנו על דלעת.

אני וג'ייסון ישבנו בצד וציירנו אחד על השני.

כשנהיה קצת מאוחר, ג'ייסון ואני חזרנו אליו, כי כבר הייתי הרוסה.

כמה טוב היה להיות בזרועות שלו שוב.

ישנתי כל כך טוב.

למחרת הלכנו לאייראק. הבנים בנו בית עץ ענק וגבוה בזמן שלא הייתי. ראיתי את כולם! ג'יימי, שלבי, מישל, קנדל, מרקו, ג'יימס ועוד ועוד. כמה נחת זה לחזור לcomfort zone שלי. למשפחה השניה שלי.

היה לי סופ"ש מקסים.

ועכשיו חוזרים לשיגרת הקולאג'.