מאחורי כל אחד עומד סיפור

"מה? מה השעה?"

"6 וחצי."

"טוב" אמרתי חצי ישנה חצי ערה. האמת, יותר ישנה מערה.

"נו קומי!!" היא אמרה וטלטל את גופי.

"לא רוצה תני לי לישון."

"אבל אנחנו נאחר."

"מה נאחר? 6 וחצי בבוקר, השיעור הראשון רק ב8 וחצי."

"את לא באה איתי לריצה?"

"לא עזבי אותך למי יש כוח." אמרתי וחזרתי לישון.

****

"אשלי!! עכשיו אנחנו באמת נאחר כבר 8 ורבע."

"מהה??" צעקתי וקמתי במהירות מהמיטה, צחצחתי שיניים, התלבשתי, דחפתי כמה ספרים לתיק ומהר יצאנו אני וכריס מהחדר והתחלנו לרוץ לכיוון הכיתה.

"איחרתם." אמרה המורה ברגע שפתחנו את הדלת.

"סליחה." אמרה כריס בשם שנינו.

"פעם אחרונה, שבו!" אמרה המורה ומהר התקדמנו לכיוון השולחן.

שיעור היסטוריה היה כמו תמיד משעמם ואני כמו תמיד העברתי את השיעור בציור במחברת.

'תזכירי לי לספר לך מה היה לי היום בריצה' רשמה לי כריס בפתק.

'מה קרה?' רשמתי לה מהר.

'אחרי השיעור'

עכשיו עוד יותר חייכתי לסוף השיעור וברגע שנשמע הצלצול לקחתי את כריס לצד ושאלתי אותה..

"מה קרה היום בריצה?"

"אפשר קודם לאכול? אני גוועת."

"לא! ספרי ועכשיו!"

"טוב קרצייה. אני קמתי בבוקר כרגיל לריצה."

"עד עכשיו לא הבנתי מה אני אשמה בזה שאני צריכה לקום ב6 וחצי"

"חשבתי שתבואי לרוץ איתי וחבל שלא באמת."

"נו ספרי מה היה!"

"טה אז ככה.. אני התחלתי לרוץ בשביל הרגיל שלי עד ששמעתי צעדים מאחורי הסתובבתי ונחשי את מי ראיתי?

"את מי?"

"את טום" היא אמרה וליבי קפץ.

"מה שמוזר ביותר.." היא המשיכה "בדרך כלל הוא רץ מלפני כי הוא רץ יותר מהר ממני אבל הפעם הוא היה מאחורי. בקיצור המשכתי לרוץ והוא התקרב אלי עד שרצנו באותו קצב ואז הוא אמר 'מה שלום אשלי?' אז אמרתי 'בסדר' ואז הוא שאל אותי 'היא מסתדרת כאן?' אז אמרתי 'כן' ואז הוא אמר 'יופי' והאיץ את ריצתו ואחרי כמה דקות הוא היה רחוק ממני.."

"אממ.." לא ידעתי מה להגיד. שמחתי שהוא שאל עלי ושהוא מתעניין ביי.

"טוב אני לא יודעת מה איתך אני גוועת בואי נלך לאכול משהו" היא אמרה ושמחתי שהיא החליפה נושא כי אני לא יודעת מה להגיד לה כי אני פשוט לא יודעת מה אני מרגישה ולמה אני מרגישה ככה שאני לידו אני הרי בכלל לא מכירה אותו.

כריס ואני הלכנו לחדר אוכל ולאחר ארוחת בוקר המשכנו את שאר שיעורי היום.

"אולי תנסי להקשיב גם?" אמרה לי כריס "החומר די מעניין"

"ספרות? איכס" אמרתי.

"זה לא איכס זה קל ומעניין."

"לך! בכל מקרה לא אכפת לי מהלימודים גם ככה אני עוזבת בעוד חודש." אמרתי.

"חשבתי שסיכמנו שאת נשארת." היא אמרה.

"אני דווקא חשבתי שלא."

"את יודעת מה.. נחיה ונראה." היא אמרה וחזרה להקשיב.

סופסוף הגיע הצלול שיסמן את סוף היום.

"אשלי?" שמעתי מישהי קוראת לי הבטתי סביב וראיתי ילדה שהכרתי את פנייה אך לא ידעתי את שמה.

"מה?" אמרתי לה.

"היועצת אמרה לי להגיד לך שהיא רוצה שתבואי אליה."

"אני לא צריכה יועצת" אמרתי לה

"אני רק הודעתי לך." אמרה אותה ילדה והלכה.

"אשלי, תלכי." אמרה כריס.

"לא רוצה! אני לא צריכה יועצת, אני מסתדרת טוב מאוד."

"אני חייבת" היא אמרה.

"אני לא חייבת שום דבר." אמרתי והלכתי.

"חכי!" שמעתי את כריס מאחורי.

"תקשיבי, אם את רוצה לצאת מפה בעוד חודש את חייבת לעבור לפחות 4 מפגשים עם היועצת."

"אבל.."

"אן לך בררה. את חייבת ללכת אליה. אלא אם כן את מעדיפה להישאר."

"לא. אני רוצה לצאת!"

"טוב אז בואי אני אקח אותך אליה."

כריס לקחה אותי לקומה השלישית של אותו בניין שבו למדנו ואחרי הליכה במסדרון האחרון הגענו למין דלת שהיה כתוב עליה 'היועצת'

"בהצלחה" אמרה לי כריס והלכה.

"דפקתי בנימוס על הדלת ושמעתי קול עדין אומר לי להיכנס.

"את אשלי בראון?" שאלה.

"כן" עניתי לה.

"שבי בבקשה." ישבתי על אחת הכורסאות החומות והמאוד נוחות שהייתה מונחת לפניה.

"אממ.." התחלתי להגיד "אני לא צריכה יעוץ."

"אז למה באת לכאן?" היא שאלה.

"כי אם אני רוצה לצאת מפה בעוד חודש אני חייבת לעבור לפחות 4 מפגשים איתך." אמרתי.

"הבנתי. טוב אז בואי תספרי לי על עצמך."

"מה יש לספר על עצמי? הרי את יודעת הכל, קראת את התיק האישי שלי" אמרתי והבטתי על מין קלסר קטן שהייה מונח על ידה ועליו היה כתוב את השם שלי, תעודה הזהות שלי ותאריך הלידה שלי.

"נכון, אבל אני רוצה לשמוע הכל ממך." היא אמרה.

"טוב, אז מה את רוצה לדעת?" שאלתי אותה.

"אני רוצה לדעת על החיים שלך לפני שהגעת לפה."

"היו לי חיים רגילים כמו שלכל הילדים יש." אמרתי. ממש לא בא לי לדבר על הצרות שהיו לי לפני שבאתי לפה.

"לא היו לך חיים רגילים, עברו עלייך הרבה דברים לפני שהגעת לפה."

"זה שאני מאומצת זה לא אומר שעברו עלי הרבה דברים."

"מתי אימצו אותך?"

"לפני שנה."

"ומה קרה להורים שלך?"

"הם מתו בתאונת דרכים או לפחות זה מה שסיפרו לי"

"מה זאת אומרת?"

"לפני שנה וקצת הייתי מעורבת בתאונת דרכים ההורים שלי מתו ורק אני נשארתי. זה מה שסיפרו לי"

"סיפרו לך?"

"כן"

"למה?"

"כי אני לא זוכרת כלום"

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שהתאונה גרמה לי לשכוח את כל הדברים שהיו לי לפני התאונה."

"הבנתי, והזיכרון לא חזר אלייך."

"לא." אמרתי.

"ואיך אימצו אותך?"

" להורים שלי אין משפחה בארץ ובגלל שאני לא רצתי לצאת מהארץ העבירו אותי לבית יתומים. ואחרי כמה חודשים אימצו אותי."

"את אוהבת את ההורים המאמצים שלך?"

"לא!, תראי לאן הם הביאו אותי."

"הבנתי ולמה הם הביאו אותך לכאן?"

"כי סילקו אותי מהבית ספר הקודם שלי"

"למה סילקו אותך?"

"אולי תפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות?" לא רצית לספר לה, למרות שהיא יודעת. לא רציתי לחזור למה שקרה.

"זה התפקיד שלי לשאול שאלות." היא אמרה בחיוך.

"כן אבל את שואלת שאלות שאת יודעת את התשובות שלהם."

"נכון, אבל אני חוזרת ואומרת שאני רוצה לשמוע ממך."

"בסדר. סילקו אותי כי מצאו לי סמים בתיק של בית ספר."

תגובותתת!! :)