מאחורי כל אחד עומד סיפור

סוריי שהפרק מגיע רק עכשיו =\\

פשוט היו לי כמה מתכונות השבוע ושבוע הבא בגרות וגם מין טיול שהוא מסיבת סיוום.. :]

שנה הבאה כיתה י"ב שנה אחרונהה DD:

טוב לפרקק חח..

פרק 5:

"סמים?"

"כן סמים"

"והשתמשת בהם?"

"לא! בחיים לא הייתי נוגעת בזה."

"אז מה עשו סמים בתיק שלך?"

"אני לא יודעת! אני לא שמתי אותם! הפלילו אותי!"

"ולמה שמישהו יפליל אותך?"

"אני לא יודעת." אמרתי לה ודמעה קטנה החלה לרדת על לחי.

"האמינו לך?" היא אמרה והשיטה לי קופסא עם טישו בפנים.

"לא! בגלל זה אני פה לא? ואני לא רוצה טישו."

"למה לא האמינו לך?"

"אני לא יודעת!" שמתי לב שהתחלתי להרים את הקול שלי.

"אז מי כן יודעת את התשובות?"

"אני לא יודעת! דיי נמאס לי מכל השאלות האלה! אני לא צריכה טיפול ואני לא צריכה יועצת אני רק רוצה לעוף מפה!!" צרחתי ויצאתי מן החדר.

רצתי.. לא יודעת לאיפה אבל רצתי, לא רציתי לחשוב על כל מה שקרה אז, רציתי לשכוח הכל, להתחיל מחדש. רציתי לברוח, לא רציתי להישאר פה יותר.. למה היא הייתה צריכה להחזיר לי הכל עכשיו! גם ככה קשה לי עם זה.

המשכתי לרוץ עד שפתאום מצאתי את עצמי במקום לא מוכר, מין פינה קטנה ביער שאני חושבת שהיה מאחורי האולם ספורט. ישבתי ליד העץ שהיה שם ופשוט התחלתי לבכות. אני שונאת אותם, את כולם!!  ומכולם אני הכי שונאת, את זה שהפליל אותי!! למה שמישהו יעשה לי דבר כזה?? מה עשיתי רע?

פתאום שמעתי קול, קול של מנגינה.. הקשבתי לה. במשך זמן רב המנגינה לא הפסיקה. החלטתי לקום ולראות מאיפה היא מגיעה. הלכתי בעקבות המוזיקה שהלכה והתגברה ונשמעה יותר ויותר יפה, עד שהגעתי אליו. ראיתי אותו, את טום יושב ונשען על אחד העצים ומנגן בגיטרה שלוו זה היה פשוט מדהים. עמדתי שם והקשבתי לו, הוא לא שם לב אלי. עצמתי את עיני והקשבתי למנגניה. היא הייתה יותר מושלמת ממנו. המנגינה הרגיעה אותי. כבר לא חשבתי לא על מי שהפליל אותי, לא על ההורים המאמצים ולא על היועצת. הייתי בעולם אחר, בעולם שהכל טוב. לפתע המנגינה הפסיקה והכל חזר אליי, כל הכעס. התחלתי לבכות שוב. עד שהרגשתי יד אוחזת בידי. פתחתי את עיני וראיתי אותו מסתכל עלי.

"אני מצטערת" אמרתי הסתובבתי

"חכי!" הוא אמר וחיזק את אחיזתו בידי.

עצרתי והסתובבתי אליו. הינו קרובים, מאוד קרובים.. הבטתי בו והוא הביט בי.. עמדנו ככה במשך דקות ארוכות, מהופנטת מעיניו הכחולות. הדמעות עדיין ירדו על לחיי והוא נגיב אותם בידו. מגע ידו החם גרם לי לצמרמורת בכל הגוף. בפעם הראשונה הרחתי את ריחו הטוב, ריחו המשכר ונתקפתי סחרחורת קלה.

בגלל שהיינו כל כך קרובים הרגשתי לרגע אחד קטן שאני מכירה אותו מאיפשהו..

"את כל כך דומה לה" הוא לחש לי.  למי רצתי לשאול אבל שום דבר לא יצא מפי. הייתי עדיין מהופנטת, הייתי בעולם אחר לא הייתי מרוכזת במה שקורה סביבי, עמדתי כולי בו, כאילו עיניו הכחולות זה הדבר הכי טוב שיש בעולם.

הוא ליטף את פני והסחרחורת התגברה אך לא נתתי לה להיפרע לי או לגרום לי להתעלף,  לאחר כמה דקות הוא הפסיק, הסתובב והלך..

נשארתי עומדת זמן רב. שום מחשבה לא הייתה בראשי, הייתי עדיין מהופנטת ממנו וממה שקרה עכשיו. אך שאלה אחת הייתה בראשי, מה הולך פה?

הצלחתי בקושי להזיז את רגלי והלכתי, מהורהרת במה שקרה עכשיו. הלכתי בשביל הראשי שהרבה תלמידים עוברים לידי אך לאף אחד לא שמתי לב. הייתי כולי במרוכזת בי ובו.

"אשלי!!"

מה הולך פה? למי אני כל כך דומה? ולמה בכלל אני מתנהגת ככה אני בכלל לא מכירה אותו?

אני בכלל לא יודעת מה אני מרגישה אליו. איך אפשר להרגיש משהו למישהו שאת בכלל לא מכירה ושראית אותו בפעם הראשונה לפני יום?

"אשלי!!!!!"

אז למה לעזאזל אני ככה? מה קורה לי? אף פעם לא הרגשתי ככה. אבל למרות כל השאלות שעברו לי בראש הדבר שהכי סיקרן אותי היה למי אני דומה ומה אותה אחת שאני דומה לה הייתה בשבילו?

"אשליי!!! למה את לא עונה לי."

"אה?!" הסתובבתי וראיתי את ג'ייק עומד מלי.

"למה את לא עונה לי? אני שעה קורה לך."

"לא שמתי לב." אמרתי עדיין ממשיכה ללכת בשביל.

"מה קורה?" הוא שאל.

"הכל בסדר." שיקרתי.

"מעולה! רק למה זה לא ניראה ככה?" הוא שאל.

"אני בסדר באמת." שיקרתי שוב.

"אם את אומרת.." הוא אמר "תגידי.. את יודעת אולי איפה כריס?" הוא שאל.

"אני חושבת בחדר."

"לא היא לא שם הרגע הייתי שם."

"חשבתי שאסור לבנים להיכנס לחדרי הבנות."

"נכון, אבל בשעות הצהריים מותר."

"אהה" אמרתי.

"אשלי!!" שמעתי עוד קול קורא לי ומולי ראיתי את כריס מתקרבת אלי.

"איפה היית? חיפשתי אותך!" היא אמרה.

"סתם עשיתי סיבוב."

"ואיפה את היית?" שאל אותה ג'ייק  "חיפשתי אותך בחדר שלך."

"אני יצאתי לחפש את אשלי. בדרך כלל הפגישות עם היועצת לא לוקחות יותר משעה ועברו כבר שעתיים אז פחדתי שקרה משהו.."

שעתיים?!?!? חשבתי.

"ועוד שהלכתי לחדר יועצת היא סיפרה שלי שיצאת לפני שעה מהחדר נסערת ואני עוד יותר נלחצתי" המשיכה כריס

"טוב מה זה משנה עכשיו, מצאת אותי." אמרתי.

"כן.. תגידי הכל טוב?" שאלה אותי כרי.ס

"כן" שיקרתי גם לה, לא רציתי לספר לאף אחד. כי אפילו אני עצמי לא האמנתי למה שקורה.

"מה קורה לה?" שמעתי את כריס לוחשת לג'ייק.

"אני לא יודע." הוא אמר.

ועוד לפני שהספקתי לשמוע את המשך השיחה התרחקתי מהם, החלטתי שעדיף לי להיות לבד. המקום הראשון שעלה לי בראש היה הספרייה. עוד דבר שאהבתי לעשות בנוסף לשחייה ולציור היה לקרוא. בספרים אני יכולה להתנתק מהמציאות ולהפסיק לחשוב על כל השאלות שמטרידות אותי.

הגעתי בסוף לספריה לאחר כמה חיפושים. הספרייה הייתה פשוט ענקית!!

היו שם ספרים מכל המינים, כל הסוגים, מכל השפות וכל כך רציתי לקרוא את כולם! את כל הספרים..

הלכתי לי בין המדפים מחפשת משהו שימשוך אותי אליו, שירתק אותי..

בין הספרים מצאתי כמה ספרים שכבר קראתי אפילו יותר מפעם אחת אך ספר אחד במיוחד משך אותי.

'שכחה' קראו לו. וזה הזכיר לי את מה שקרה לי אך תוך כדי שאני באה לקחת את הספר ולקרוא את התקציר שמעתי את קולו המדהים של טום ולא יכולתי למנוע מעצמי מלהקשיב.

"אני אומר לך זאת היא!"

"זה לא הגיוני, מה היא תעשה פה? למה שהיא תגיע לכאן?" שמעתי קול שלא הייה מוכר לי אך שיערתי כי זה בטח חברו הטוב.

"אבל הם דומות כל כך. אותם עניים ירוקות ושיער חום חלק אפילו נשאר לה את אותו הריח."

"את מדמיין. יכול להיות שהם בסך הכל דומות לא יותר מזה."

"אני אומר לך זאת היא, אני מרגיש את זה."

הרגשתי שאני מסמיקה. ידעתי שהם מדברים עלי.

נתקפתי שוב פעם בסחרחורת שהייתה לי כל פעם שהייתי קרובה אליו רק שהפעם היא הייתה קצת יותר חזקה. לכן החלטתי ללכת לפני שאני יתעלף שוב וגם עדיף ללכת לפני שהם יראו אותי מצוטט להם.

ותוך כדי שאני הולכת רק משפט אחד עמד לי בראש..

'אני מרגיש את זה'

דבר קטן לפני שאתם הולכים להגיב (כן את הולכים לשם עכשיו!! D:)

מנויים אתם רוצים שאני ישלח לך ספוילרים?