סופסוף יום שבת הגיע..
קרני שמש ארוכות ומסנוורות העירו אותי. הבטתי בשעון וראיתי שהשעה היא 12 וחצי בצהריים.
הבטתי במיטה לידי וראיתי שכריס כבר יצאה לבית שלה ולי שהיה אסור לצאת מהמקום הזה במשך חודש נשארתי לבד.
קמתי מהמיטה, עשיתי את כל סידורי הבוקר והרגשתי שהבטן שלי מקרקרת. בתקווה שחדר האוכל עדיין פתוח, יצאתי מהחדר והלכתי לכיוונו. בחוץ כמעט לא היו אנשים, כנראה שכולם כמו כריס יצאו שבת. כשהגעתי התאכזבתי לראות אותו סגור. הבטן שלי עדיין המשיכה לקרקר.
"כנראה שפספסנו את חדר האוכל." שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי וראיתי את טום. הרגשתי את ליבי דופק במהירות.
"כן." אמרתי בשקט,
"אם את רוצה יש לי קורנפלקס בחדר אפשר לאכול ממנו." הוא אמר.
"הלארי לא תתעצבן?"
"בואי נגיד שאני והלארי לא ביחסים טובים כרגע וחוץ מזה אסור לי לשבת עם ידידה ולאכול משהו?"
ידידה?? כבר הפכתי להיות ידידה שלו? אני בכלל לא מכירה אותו חשבתי.
"או.קי" אמרתי.
שנינו התקדמנו לכיוון החדר שלו, החדר שהזיכרון האחרון שלי ממנו לא היה מלהיב במיוחד.
כשהגענו נכנסו לחדר שהיה מאוד דומה לשלי. מיטה אחת הייתה מסודרת באופן מפתיע לבן והמיטה השנייה הייתה מאוד מבולגנת.
"ניק לא פה שבת." הוא אמר שכנראה שהבטתי על המיטה המבולגנת שהייתה שם.
הוא התקדם לכיוון הארון הקטן שהיה להם שם הוציא משם קורנפלקס אחר כך הלך אל המקרר הקטן שהיה להם והוציא חלב. למה לנו אין מקרר??
"שנה הבאה תקבלי גם מקרר.. רק לכיתות י"א וי"ב יש מקרר בחדר." הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי.
"קחי." הוא אמר והושיט לי את קערה עם כף.
"שבי" הוא אמר לי והצביע על המיטה שלו. צייתי לו, ישבתי והוא בא והתיישב על ידי.
התחלתי לאכול מהקורנפלקס מנסה להתעלם מההרגשה שאני לידו. הלב שלי המשיך לפעום במהירות.
"מסתדרת פה?" הוא שאל.
"כן, אבל אני מתה שיעבור כבר חודש ואני אוכל לצאת מפה."
"לצאת מפה? למה?"
"כי אני לא רוצה להיות פה."
"למה?"
לא עניתי על השאלה. האמת היא שלא ידעתי את התשובה. אני חושבת שסתם שנאתי שמכריחים אותי לבוא למקום כלשהו בניגוד לרצוני.
"גם אם אני יבקש יפה את תלכי?" הוא אמר אחרי שראה שאני לא עונה על השאלה. הסתובבתי אליו והבטתי בפניו היפות, בעניו הכחולות הלב שלי האיץ את מהירות פעימותיו. הרגשתי שאני מסמיקה.
"אני רוצה שתישארי" הוא אמר אחרי ששוב פעם ראה שאני לא עונה.
"למה?" שאלתי.
"כי יש בנינו קשר מיוחד"
"מה זאת אומרת?"
"את זוכרת אותי?" הוא שאל פתאום.
הבטתי עליו שוב וניסתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותו, הייתי בטוחה שאני מכירה אותו השאלה מאיפה?
"לא" עניתי. פניו נפלו. ראיתי שהוא התאכזב מזה שאני לא זוכרת אותו.
אבל רגע.. יכול להיות שהכרתי אותו לפני שאיבדתי את הזיכרון.
"לא יכול להיות שאת לא זוכרת אותי" הוא אמר.
"אני איבדתי את הזיכרון שלי לפני שנתיים." אמרתי.
"אה" הוא אמר וראיית שהוא הבין למה לא זכרתי אותו.
לפתע הרגשתי שוב בסחרחורת.
"אנחנו הכרנו לפני שאיבדתי את הזיכרון?" שאלתי אותו.
"כן יותר מהיכרות." הוא אמר והסחרחורת התגברה.
"מה זאת אומרת?"
"היינו חברים לפני שאיבדת את הזיכרון"
הרגשתי שאני עומדת להתעלף. הראש התחיל לכאוב והתווסף לסחרחורת שהייתה לי.
פתאום ראיתי מולי טום קטן יותר מחייך. ראיתי גם שאנחנו מחזיקים ידיים. הרגשתי שמחה, מאושרת.
'אני אוהב אותך' הוא לחש לי.
'גם אני' אמרתי לו.
התקרבנו הרגשתי שהשפתיים שלי עוד שנייה נוגעות בשלו ואז חזרתי למציאות.
אני חושבת שנזכרתי כרגע במשהו.
הסחרחורת והכאב ראש התגברו.
"אני לא מרגישה טוב" ראיתי את החדר מסתובב מולי. שמעתי את טום אומר משהו אך לא הבנתי מה הוא אמר. ועוד לפני שהספקתי לומר משהו נוסף,
חשוך.
קצת קצר אני יודעת =\
תגובובותת :]]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The_Writer :)