והפעם ארוך יותר :)
פרק 7:
צעקות העירו אותי בחדר לא מוכר לקח לי כמה שניות להבין שאני בעצם בחדר של טום.
"למה אבל היא במיטה שלך?"
" אמרתי לך היא התעלפה."
"פשוט התעלפה?"
"כן."
"אתה בטוח שהיא לא ערומה בטעות?"
"הלארי, תפסיקי עם זה!"
"לא רוצה! נמאס לי ממנה, נמאס לי שהיא כל הזמן נמצאת לידך! נמאס לי שאני רואה אותה בכל מקום שאנחנו הולכים! די נמאס לי מכל זה!!.. ועוד לחשוב שאני באתי לעשות לך הפתעה ולהישאר שבת."
שמעתי דלת נפתחת ונטרקת בחוזקה.
פתחתי לאט את עיני והבטתי על טום. הוא נראה כועס. הרגשתי קצת לא בנוח, בכל זאת הם רבו עכשיו בגללי.
"רואה למה אמרתי לך שהיחסים בנינו לא משהו?" הוא אמר אחרי שראה שהתעוררתי.
"אני מצטערת." אמרתי.
"אין לך על מה. הלארי תמיד כזאת - חשדנית. זה כבר מתחיל לעצבן שהיא לא סומכת עלי." הוא אמר.
"בנות הם כאלה אני חושבת. טוב הלארי אולי קצת מגזימה."
"קצת הרבה מגזימה. אבל אני בכל זאת אוהב אותה אני חושב" הוא אמר והביט עלי השפלתי את מבטי ידעתי למה הוא רק חושב שהוא אוהב אותה. הוא התקרב אלי והתיישב לידי במיטה.
"איך את מרגישה?" הוא שאל.
"בסדר." עניתי.
"תסלחי להלארי שהעירה אותך."
"לא נורא." אמרתי.
"אני חושב שהתעלפת בגלל שאת מנסה להיזכר. זה אשמתי, לא הייתי צריך לספר לך מה קרה לפני שאיבדת את הזיכרון את צריכה להיזכר בזה לבד." הוא אמר.
"אז בגלל זה היה לי סחרחורת וכאב ראש?" שאלתי.
"כן, ואני חושב שבגלל זה גם התעלפת בפעם הראשונה שנפגשנו."
"אבל אני רוצה להיזכר, אני רוצה לדעת על הדברים שהיו לי לפני שאיבדתי את הזיכרון."
"תאמיני לי שגם אני רוצה. אני חושב ש.." הוא השתתק.
"מה?" אמרתי.
"לא משנה. כדאי שתלכי לנוח."
"או.קי אבל אני חושבת שאלך לנוח בחדר שלי."
"את לא חייבת, את יכולה להישאר פה."
"תודה, אבל עשיתי מספיק נזק."
"אם את רוצה.. בואי אני אעזור לך." הוא עזר לי לקום וליווה אותי לחדר.
"אם תצרכי משהו פשוט תבואי." הוא אמר.
"או.קי תודה." אמרתי.
"אני אקפוץ יותר מאוחר לראות מה שלומך."
הוא הלך וסגרתי את החדר. נכנסתי למיטה וחשבתי. או יותר נכון ניסתי להיזכר. זה כל כך הציק לי שהיה בנינו משהו ואני לא מצליחה לזכור, אני רוצה לזכור. זה נראה כמו משהו חזק אחרת לא הייתי מרגישה ככה עוד לפני שהכרתי אותו. אבל אני בעצם כן מכירה אותו. ניסתי שוב ושוב להיזכר אך לשווא בסופו של דבר נכנעתי ונרדמתי.
התעוררתי בפעם השנייה באותו יום אבל הפעם צלצול הטלפון הוא זה שהעיר אותי.
"הלו" עניתי.
"אשלי?"
"מייקל?"
"אני כל כך מתגעגע אלייך." הוא אמר.
"גם אני" אמרתי ודמעה נפלה על הלחיים שלי. מייקל הייתה אהבה הכי גדולה שלי בלי להחשיב את מה שקורה לי עם טום כי אני לא זוכרת מה היה לי.
"למה עשית את זה?"
"אני לא עשיתי כלום מייקל."
"זה לא מה שאומרים."
"אתה לא מאמין לי?" אמרתי והדמעות התגברו.
"אני.."
"אני לא מאמינה.. חשבתי שלפחות אתה תאמין לי. אבל לא אתה מעדיף להאמין למה שאחרים אומרים" אמרתי.
"אני מצטער. אני לא יכול. תגידי את באמת לקחת מזה?"
"תגיד לי את שומע את עצמך?? ככה אתה מכיר אותי?? בחיים לא הייתי נוגעת בזה!"
"אני יודע"
"אז למה אתה לא מאמין לי?? הפלילו אותי מייקל! תאמין לי בבקשה." אמרתי.
"קשה לי."
התחלתי ממש לבכות.
"את בוכה?" הוא שאל. לא עניתי לו וניתקתי.
"אני שונאת אותך!!" צעקתי וזרקתי את הטלפון על הרצפה ופשוט בכיתי.
זה שההורים המאמצים שלי לא מאמינה לי זה בסדר אבל מייקל לא מאמין לי זה כבר יותר מידי. דווקא הוא לא מאמין לי?? חשבתי בגלל האהבה שהייתה בנינו, האהבה שלי אליו וההפך, חשבתי שלפחות הוא יאמין לי.
מישהו דפק בדלת אבל לא עניתי.
"הכל בסדר?" שמעתי את קולו של טום מאחורי הדלת.
קמתי, פתחתי את הדלת וחיבקתי את טום והוא לא התנגד להפך הוא חיבק אותי בחזרה.
הרגשתי הרבה יותר טוב מבחינה נפשית אך שוב פעם הרגשתי סחרחורת וכאבי ראש.
עצמתי את עיניי כדי להשכיח את הכאב אך מצאתי את עצמי מחבקת את טום אך במקום אחר.
במקום הזה ראיתי בית גדול, יותר גדול מהבית של ההורים המאמצים שלי.
לפתע ראיתי אישה יוצאת מהחלון ומביטה עלי. התגרשות גדולה עברה בי שזיהיתי את האישה - היא הייתה אמא שלי. אומנם לא זכרתי אותה אך היא נראתה בדיוק כמו האישה בתמונות שלה.
היא חייכה אלי. היא ידעה שאני מאושרת בזרועותיו של מי שאני מחבקת ואני ידעתי שהיא מאושרת כשאני מאושרת.
פתחתי את עיניי וחזרתי למציאות.
הדמעות המשיכו לרדת במיוחד אחרי מה שראיתי.
כל כך התגעגעתי לאמא שלי למרות שאני לא זוכרת אותה אבל המרגש של אמא היה חסר לי. האמא המאמצת שלי עם כמה שהיא ניסתה, לא באמת הרגשתי שהיא אמא אמיתית.
הסחרחורת התגברה. הבנתי שזה סימן שאני נזכרת.
"אני חייבת לשבת" אמרתי לפני שאני אתעלף שוב.
"בואי" הוא אמר ותמך בי עד שהגעתי למיטה וסגר את הדלת.
"את בטוחה שאת לא רוצה לספר לי מה קרה? אם תספרי תרגשי יותר טוב." הוא אמר.
"טוב" אמרתי. החלטתי לספר לו. אחרי הכל אולי אני באמת ארגיש יותר טוב.
"אני מקשיב" הוא אמר והתיישב לידי.
"אז ככה.." התחלתי לספר "לפני שהגעתי לפה היה לי חבר ובאמת אהבתי אותו. קראו לו מייקל ואז קרה מה שקרה ו.."
"מה קרה?" הוא שאל.
"מצאו לי סמים בתיק, בגלל זה הגעתי לפה."
"באמת? את לא.."
"לא אני לא לקחתי."
"אז למה היו סמים בתיק שלך?"
"אני לא יודעת.. מישהו שם אותם שם."
"או.קי.. ואז מה קרה?"
"ואז הגיע הפיצוץ, רבתי עם החברות שלי עם ההורים המאמצים שלי.."
"את מאומצת?"
"כן.. ההורים שלי מתו בתאונה ההיא."
"אני מצטער.."
"זה בסדר."
"תמשיכי.." הוא אמר.
"אז הגיע הפיצוץ ורבתי עם כלום וממייקל לא שמעתי ולא ראיתי הוא פשוט נעלם. ואז עכשיו שנייה לפני שבאת הוא התקשר ודיברנו ו.." הדמעות התחילו לרדת שוב טום חיבק אותי שוב ואני נשענתי על גופו החסון.
"את לא חייבת להמשיך." הוא אמר.
"אבל אני רוצה.." אמרתי "הוא התקשר ודיברנו ו.. והוא חושב שבאמת לקחתי מזה ואני נשבעת לך אני לא נגעתי בזה ואני בחיים לא אגע!" הדמעות המשיכו לרדת ורק התגברו.
טום ליטף את לחי וניגב את הדמעות.
"הוא לא שווה את זה!" הוא אמר "אני מאמין לך." הוסיף.
חייכתי. לפחות מישהו אחד מאמין לי.
"תודה" אמרתי. הוא המשיך ללטף את לחיי ואחר כך גם את שערי. לאט לאט נרגעתי והדמעות הפסיקו אך טום לא הפסיק לחבק או ללטף אותי. הרגשתי כל כך טוב בין זרועותיו, כל כך טוב עד שפשוט נרדמתי.
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The_Writer :)