מה

או בשמו הלועזי, A Scanner Darkly. אם שומעים את השמות על יבש זה נשמע תרגום בסדר, אבל אחרי שרואים את הסרט/ קוראים את הספר, זה נשמע קצת תמוה. (כן, אני יודע, לא עדכנתי עוד פעם המון זמן ואני בן אדם נורא, רדו לי מהגב וכולנו נרגיש יותר טוב.)

אמנם לא קראתי את הספר, אבל ראיתי אתמול (והיום) את הסרט שיצא לא מזמן ומשום מה לא עבר בבתי הקולנוע שלנו. מומלץ עד מאוד- מאוד. אינטליגנטי, מערער, מצחיק. יש משחק טוב של כל השחקנים, שמונים את קיאנו ריבס ("קיאנו ריבס משחק טוב?" אתם בוודאי תוהים לעצמכם. "מה, הוא החליק באמבטיה ודפק את הראש או משהו?" שאלה רלוונטית מאוד. אני לא יודע מה קרה לו, אבל התחלתי לפתח תיאוריה שלפיה יש לו יותר מהבעה אחת כל עוד הוא לא משחק במטריקס), רוברט דאוני ג'וניור (שחקן גדול), וינונה ריידר, וודי הרלסון ורורי קוקריין, והסרט עשוי בטכנולוגיה שבה הוא מצולם כמו כל סרט רגיל ואז משתמשים בצילום ועושים ממנו סרט אנימציה- מדביקים כתמי צבעים על כתמי צבע כי שצולמו וזה נראה ממש טוב וממש מעניין. השכירו מהאוזן השלישית בהקדם האפשרי. אבל די עם הפרסומת הלא-סמויה-כלל הזו.

בסרט [אין טעם לעצום את העיניים ולמלמל מילים מרגיעות- זה לא ספוילר, זה אחד ממצבי המפתח של הסרט, שנאמרים כבר בפתיחה], שמתרחש בקליפורניה עוד שבע שנים מהיום, יש מצלמות וסורקים של הממשלה והמשטרה בכל מקום אפשרי, והפרטיות היא אפסית. כולם חיים בפארנויה ברמה זו או אחרת מפני הממשל, ובמיוחד נרקומנים המכורים לsubstance D, עליהם המשטרה עוקבת בקפדנות יתירה.

בסוף הסרט, בתוספות המיוחדות, יש גם קטע ארכיון של ראיון עם פיליפ ק. דיק (מחבר הספר), שבו הוא מספר על הפחד שבו הוא ובני שכונתו חיו בתקופת ניקסון. שפרצו לו לבית והפכו אותו כמה פעמים, חיטטו לו במגירות, קראו לו את המסמכים וכו'.

חלק מהעיסוק העיקרי של הספר הוא באמת על זה; הניצול של המדיה ע"י הממשלה וההתערבות של הממשלה בחיי הפרט.

ראיתי את הסרט עם אמא שלי, ודיברנו על זה קצת אח"כ. בשבילה זה בכלל לא מדע בדיוני- היא חייתה בתוך זה בארגנטינה של שנות ה60 וה70. אנשים נעלמו פתאום כי הם היו במפלגות הלא נכונות, או היו מקושרים אידאולוגית למפלגות האלו. הי, היה מספיק אם השם שלך היה רשום בספר הטלפונים של מי שתמכו אידאולוגית במפלגה לא נכונה זו או אחרת. פראנויה מוצדקת מהממשל היתה מצרך זמין וזול. אבל זה לא היה כך רק בארגטינה- המצב היה דומה ברוב דרום אמריקה; עשר, עשרים מטר מבניין תנועת הנוער שאבא שלי היה מדריך בה, במונטבידאו, היה בית ספר למענים. אפילו לא טרחו להסתיר את זה, הם פשוט שמעו את הצרחות שבקעו משם מדי פעם. אני הגעתי כבר למסקנה שרוסים הם בדר"כ ימניים ודרום אמריקאיים הם בדר"כ שמאלניים, כי שניהם סבלו ממשטר כוחני ואלים דומה מאוד, רק עם שם אחר.

אמא שלי משוכנעת שגם בישראל זה קורא, והיא לא תהיה מופתעת בכלל אם היא תגלה יום אחד שיש עליה תיק במוסד או בשב"כ מתוך סריקות רנדומליות שהממשלה עושה בבתים של אנשים במטרה לברר אם יש בבית מסמכים מפלילים כלשהם לשיתוף פעולה עם האויב.

העולם הזה, שבו אין פרטיות והכל מצולם מתקרב אלינו בצעדי ענק.

מכירים את הפרסומת החמודה הזאת על השירות החדש של בזק, שבה האמא רואה מהעבודה דרך המחשב את מה שהילד שלה עושה בבית דרך מצלמה שהיא השתילה שם? איך שראיתי את זה זה כבר הדליק אצלי נורה אדומה. בוא נתעלם מזה שאם זה שירות שניתן ע"י חברה הם אלו שמפקחים על בניית המכשיר ויכולים להכניס בו איזה חולירעות שהם רוצים. בואו נחשוב רק על המקרה הפרטי של האמא שמסתכלת על הילד שלה מהמחשב.

סיפרו לי פעם על אישה אחת שכל החיים שלה היתה בטוחה שלאמא שלה היו כוחות על טבעיים, כי היא תמיד ידעה איפה היא היתה ומה היא עשתה. ואז בגיל חמישים ומשהו היא גילתה שאמא שלה פשוט תחקרה חברות ומורות ואנשים קרובים אליה באופן קבוע וככה ידעה הכל, וחטפה התמוטטות עצבים. העולם שלה קרס קצת מסביבה, אני מניח. אבל עכשיו אמהות לא יזדקקו לכוחות על טבעיים או לתחקור של חברות- הן יוכלו פשוט להסתכל על הילדים שלהן מהמחשב הביתי.

למה בן אדם צריך לשבת בבית שלו וכל הזמן לשאול את עצמו אם מסתכלים עליו? אם יש מצלמה מוחבאת איפשהו או לא? הדבר הזה לבטח יגדיל את הנתק והחשדנות בין ילדים להורים שיחליטו להשתמש בשירות הזה.

זו בגידה (נהדרת?) בעקרונות הפרט. אנשים זקוקים לפרטיות שלהם, ואני אישית משתדל תמיד לכבד את זה. אני לא מקשיב לשיחות מרגע שאני מבין שלא לאוזניי הן מיועדות, ולא קורא דברים מרגע שאני מבין שאני לא אמור לקרוא אותם. כל אחד מאיתנו היה רוצה להאמין באשלייה, המוצדקת או לא, שיש לנו סוג כלשהו של פרטיות מוגנת.

במדינה שלנו במיוחד דואגים לבגוד בעקרונות הדמוקרטיים, בין השאר עקרונות הפרט, מתוך ההכרזה של "מצב חירום בטחוני". בגלל מצב החירום הזה מתבטלים חוקים מסוימים וניתנות רשויות מסוימיות- בגלל שיש מצב חירום בטחוני, למשל, כל פעם שאנחנו נכנסים למקום ציבורי מחטטים לנו בתיק. בגלל שיש מצב חירום בטחוני מאבטחים מטרידים אותנו באוטובוסים ושוטרים ברחוב מרשים לעצמם לעצור אותנו באמצע החיים כדי שנמלא תחקיר מקיף על זהותנו (כפי שאני יודע היטב, ראו את רשימת "מספרים" למטה). מצב החירום הבטחוני הזה נמשך כמה שנים, אני אפילו לא בטוח כמה, והפך למצב שגרתי ויומיומי. אני משוכנע שלפחות כמה מכם מתקוממים בטענה שזה הכרחי ונחוץ, ואולי אתם צודקים. אבל כשהעקרונות הראשוניים פרוצים, הדרך פתוחה להמשך ההרס הזה. ולכן אני לא משתומם מדי לעומת המחשבה שיגיע יום, וכמו ב1984, בכל בית יהיו מכשירים ממשלתיים שישדרו כל מה שאחנו עושים ואומרים. פיקוח מתמיד. הי, מי יודע? אולי אז נצטרך גם את זה.

עוד מסקנה שהגעתי אליה היא שמדע בדיוני לעיתים קרובות מדויק בתחזיות שלו. ז'ול ורן דייק ב20,000 מיל מתחת למים. כל הספרים שמתארים פער חברתי מחריד ועצום שבו החברה מחולקת לעוני מזעזע שמשכנו בפחונים ובתעלות שבצד הדרך לעושר מפוטם ששוכן בטירות מוגנות, גם זה קורה. כבר עכשיו. ברזיל, ונצואלה, זה קורה. העשירים נוסעים במסוקים ממקום למקום כי הם פוחדים שבמכונית הם יפגעו משודד שיזרוק אבן על השמשה או שייקלעו בטעות לקרב יריות. כמעט כולאים את עצמם בתוך וילות הענק שלהם. ואני מאמין שיום אחד, מתישהו בעתיד הלא כל כך רחוק, ייתגשמו גם נבואות הזעם של "סורק אפלה" ו"1984".

מי מפחד? אני יודע שאני.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי.

לכל מי שציפה בכליון עיניים וגם למי שלא- הציור הגדול האחרון שלי, שרשמית קוראים לו "התרגיל שלי לשיעור ציור בנושא 'בנוגע לרפי'", אבל אני אישית קורא לו "אגרופי הזעם!!!!". זה פשוט יותר קליט.