מה

הסטריפ הזה, שהוא האחרון שפורסם ב-ווב קומיקס המצויין The Perry Bible Fellowship, יכול להתפרש בפאנצ'ליין שלו באחת משתי צורות (ושתיהן מצחיקות):

א. הזקן הזה הוא סוטה מין מסוכן ולא המלך של אטלנטיס האבודה, ונעצר כשנסיון ההתחזות היצירתי שלו נכשל.

ב. הזקן הזה הוא כן המלך של אטלנטיס האבודה, אבל נעצר בגלל דמיון רב בינו לבין סוטה המין המסוכן.

אני מעדיף כמובן את הפאנצ'ליין השני, כי הוא יותר מצחיק בעיני ואני יותר מתחבר אליו. למה? תנו לי להסביר לכם את זה בעוד קטע מיצירה אחרת:

גיבור הספר "צבע הכשף" בסדרת עולם הדיסק (שכתב טרי פראצ'ט) הוא סתמרוח המכשף. סתמרוח הוא מכשף לוזר וגרוע ששום דבר לא הולך לו בחיים. הוא חי ברפש, רוב היום הוא שיכור ומסתובב ברחוב בין בארים ובתי זונות שמהם לא יזרקו אותו, ורוב האנשים מתייחסים [באופן אוטומטי, כי הוא פשוט נראה כזה עכברוש ביבים] ביותר כבוד לשתן שלהם ממה שהם מתייחסים אליו. זה משום שעקב התערבות בזמן שהוא היה סטודנט, הוא פרץ לחדר אסור בו טמון אחד מספרי הכשף החזקים ביותר בעולם הדיסק, האוקטבו, שכתובים בו שמונה לחשים שהשתמש בהם בורא העולם. סתמרוח הצעיר פתח את הספר, והלחש שהיה כתוב בדפים שנפתחו זינק היישר לתוך מוחו וגירש משם כל כשף אחר שעשוי היה להתנחל שם בהצלחה. סתמרוח היה מכשף גרוע גם קודם לכן, אבל עכשיו הוא כבר לא היה מסוגל ללמוד שום לחש חדש, כי הלחשים החדשים סירבו מרוב פחד להמצא בנוכחות לחש מהאוקטבו. וסתמרוח הרי לא יכול להטיל את הלחש הזה, כי הוא פשוט עוצמתי מדי. עוצמתי מדי ונורא מדי ואף אחד לא יודע מה הוא עושה. הוא באותה מידה יכול להשמיד את העולם.

זה גורם לסתמרוח לאבד את האמון שלו בכשף כצורה לניהול החיים שלו, ומתחיל לחפש הגיון בדברים. אבל עולם הדיסק [עולם שטוח שצורתו עגולה, שנישא על גבם של ארבעה פילים ענקיים שעומדים על צב גיגאנטי ששוחה לאיטו בחלל] הוא לא המקום הנכון לחפש בו הגיון. הבורא החליט לעשות עולם מעניין ויצירתי לשם שינוי, והשאיר את הרעיונות ההגיוניים לעולמות אחרים, משעממים יותר.

יש קטע שבו הוא מגלה מכשיר דמוי מצלמת פולארויד, וכבר מתחיל לדמיין בהתרגשות מין תיאוריה לא ברורה על חשיפה לאור לפרק זמן קצרצר ונייר מיוחד שקולט אותו כך שהאור מיתרגם לצבע ומודפס. אז, כמובן, הוא מתאכזב לגלות שזו פשוט קופסה שבתוכה גר שדון שמצייר מה שהוא רואה. בעוד קטע אחר, קצת אחר כך, הוא מדבר עם השדון הזה על החיפוש הזה אחרי ההגיון הזה "משהו עם מספרים אולי, שיתן לנו כוח לעשות דברים גדולים כמו כישוף, אבל לא בדיוק". דברים גדולים כמו לרתום את הברק, למשל. אז השדון פשוט מביט עליו ברחמים ואומר "הברק הוא תוצאה של הקרב הנצחי בין אל השמיים לאל הסופות, זו עובדה מטאורולוגית מבוססת". [אגב, אני כותב את זה מתוך הזכרון, הציטוטים לא מדויקים.]

החלומות האלו של סתמרוח על [מה שהוא לא יודע שהם בעצם] חוקים של מדע ופיזיקה, הם אחת הנקודות העדינות ביותר (והמוצלחות ביותר, לדעתי) שטרי פראצ'ט ארג לתוך האופי של סתמרוח.

כי החלומות האלה הם סוג של מראה לאופי של חנון הפנטזיה הממוצע, שחולם ומקווה לקמצוץ מהדרקונים-מכשפים-נסיכוות-גמדים הזה בתוך העולם הקר וההגיוני.

ולכן אני אוהב את זה ואת הפאנצ'ליין השני (ראיתם איך קישרתי הכל בצורה מבריקה?!), כי אני כזה מין חנון פנטזיה שרוצה שיהיה לו קצת עולם דיסק בחיים.

במשך שנים, שנים (מאז תחילת כיתה ה', נראה לי), הכנתי את עצמי למצב שבו אני, למשל, אכנס לחדר חשוך, אדליק את האור ויהיו שם כמה דמויות מ"רומח הדרקון" או משהו, שיזדקקו לי מסיבה זו או אחרת, או סתם באו לכאן משום מה. כל פעם שסובבתי את הראש חיכיתי לראות איזה אורק, כל פעם שנכנסתי לשירותים ציפיתי לאיש-זאב. והם לא הגיעו, כל הזמן הזה. עכשיו אני כבר לא מצפה להם, בדרך כלל. [וברור לכם מה זה אומר- כשאני אסובב את הראש ואראה  סוף סוף אורק, הוא יכרות לי אותו כי אני לא אהיה מוכן.] שנים של אכזבה לימדו אותי לחשוב שהעולם הזה, שבו לא קורית לי תאונה במעבדה ואני לא מקבל כוחות על, הוא כל מה שאי פעם יהיה לי.

העולם הזה שהורג את הפנטזיה. שמרגיל אותי לחשוב בצורה הזו, שאין שום דבר שלא קורה מסיבה אנושית או ביולוגית. השוטרים לוקחים את מלך אטלנטיס, אבל איך אנחנו יודעים שאלו הם שתפסו אותו ולא הילד שאמא שלו הזהירה אותו מסוטי מין מסוכנים, ובצדק? 

הפאנצ'ליין הזה אומר: תראו מה עשיתם, מטומטמים. עד שמגיעה אלינו אגדה אתם עוצרים אותה ומנדים ומגרשים אותה, כי אתם לא יכולים לצאת מהראש של חשיבה בוגרת ורצינית. וזה כנראה ימשיך לקרות בכל פעם שבה תופיע אגדה אל מול עיניכם המשתוממות, כי איבדתם את התמימות ואתם לא רוצים אותה יותר, בגלל שתמימות היא עסק מסוכן בעולם הרציני וההגיוני שלכם.

פרשדונה, מחר יש שוק חופשישי בנושא פורים. תבואו, יהיה מגניב.