מה

רק רציתי להזכיר לכולם שאני אהיה בפסטיבל הקומיקס-אנימציה-קריקטורה בסינמטק תל אביב בימי ראשון ושני, ואמכור את "מיץ תערים" בדוכן של הפנזין MFM. מנסיון העבר יהיה בדוכן משהו קצת חתרני [בשנה שעברה יושביו היו לבושים כמו שוטרים ובשנה שלפני זה כמו חיילים], אבל אתם מחפשים אותו ולא מוצאים פשוט תלכו לדוכן של "החוברת המסריחה הזאת" שבטוח לא תוכלו לפספס [זה אמור להיות מין חצי אוהל ענק] ותשאלו (בנימוס!) את אחד האנשים שם איפה MFM יושבים.

אני אמכור את החוברת ב12 שקלים.

ועכשיו, בחזרה לסיפור העצוב שלא יאמן על פרשדונה התם והמציאות האכזרית.

עבד פרשדונה במסירות, בהתמדה והיסטריה קלה על פנזין קומיקס ששמו "מיץ תערים". זמן קצר לפני שסיים לערוך את כל החומרים לפנזין, הוריו הנפלאים הפתיעו אותו במתנת יום הולדת מוקדמת- סורק חדש ונוצץ, להחליף את האחד שמעולם לא היה לו!

אושר הציף את פרשדונה והוא חיבק את הסורק בחיבה. מיד לאחר מכן הוא חיבר אותו למחשב והשתמש בו כדי לסרוק את כל העמודים והכריכה של הפנזין. זו היתה תכניתו של פרשדונה:

הוא ילך לעבודה של אמו, שם, מתחת לאפה של הבוסית, תתן לו עמיתה לעבודה של אמו שדכן המשמש במיוחד לשידוך לעומק הדף. לאחר מכן הוא יעשה סיור בין כמה חנויות לצרכי דפוס, ימצא את הזולה ביותר, ידפיס שם בצבע 50 דפי A3 [הכריכות] ועותק בשחור-לבן אחד של כל אחד מדפי הA3 שהם תוכן החוברת. ביום שלמחרת ילכו הוא ואביו ל"גרפוס", יקנו חבילת דפי A3, יכנסו לעבודה של אביו כשאף אחד לא שם, ישכפלו כל אחד מעמודי התוכן 50 פעמים אחד על גבו של השני כך שישתלבו טוב בפנזין, וישדכו כל אחת מהחוברות באופן ידני. כך יוכל פרשדונה להדפיס את הפנזין בעלות מינימלית ולמכור אותו בשמחה! תכנית-

לתפארת.

אך המציאות והגורל חברו יחדיו וזממו נגד פרשדונה התם. מיד לאחר שקיבל את השדכן המיוחד, הבין שמשהו לא בסדר- השדכן הזה נועד לא להכנס לעומק הדף, אלא לשדך ערימה עבה של דפים יחדיו. "מילא", אמר לעצמו פרשדונה בליבו, "אני אסתדר". בנימה אופטימית ורוננת זו פנה הוא לסייר בין כמה חנויות לצרכי דפוס ששוכנות בבניין עבודתה של אימו. הגיע הוא לחנות הראשונה ושאל בקול בוטח את המוכר שבדיוק יצא החוצה לסיגריה "כמה עולה לצלם 50 דפי A3 בצבע?" הביט המוכר בזעף בפרשדונה, לקח שאכטה מהסיגריה, ירק על הרצפה, ואמר בקול מחוספס "8 שקל לדף, 400 שקל הכל ביחד."

חשכו עיניו של פרשדונה.

בחנות הבאה הוא קיבל תשובה זהה [אך באופן יותר מנומס], וגם בחנות השלישית, אך בחנות  זו אמר בעל הבית "אתה רוצה מדפיס הרבה אז אני עושה לך שקל אחד פחות, נגיד? אז הכולה ב350, דה?" הסכים פרשדונה בחפץ לב [למרות שבכיסו רעדו בפחד 250 שקל בלבד], וקבע עסק עם בעל הבית שאם ההדפסים יצאו טוב הוא יעשה כמה שאפשר ב250 השקל שלו, ויחזור למחרת למה שנשאר. ההדפסה יצאה בצבע ממדפסת לייזר מרשימה ובאיכות מצוינת, וכך נשאר שם פרשדונה.

יש מקום לפרט על החנות, וגם על בעל הבית.

בעל הבית (שלשם הסיפור ניתן לו את השם הבדוי מר פפקין) היה רוסי דתי מאוד, גבוה, רזה ומזוקן כבן ארבעים בערך, בעל משקפיים לא-עבות-דיין ודיבור כושל שנהג למצמץ בעוויתות ולסובב את ראשו בחדות מדי פעם. הוא דיבר עם הלקוחות במגוון רגשות שנעו מאדישות מוחלטת להתלהבות רבה- כשדיבר  על מועדון אוכל הבריאות שהוא עומד לפתוח.

החנות היתה, למעשה, לא חנות לצרכי דפוס כלל, כי אם חנות לצורכי תפירה, שכל עסק ההדפסה והשכפול הוא לא יותר מחלטורה בה.

בתחילה תהה איך יגיב מר פפקין הדתי לכריכות הצבעוניות הרבות, שעל כל אחת מהן יש מצד אחד יד שמשפריצה דם לכל עבר משופדת על מסחטת מיץ ובצד השני איש מזיין כלב מופתע בארשת ניצחון ומתחתיו הכתובת "לא מצטערים על כלום!", אבל את האדישות המתמשכת של מר פפקין ייחס פרשונה בסופו של דבר לראייתו המחורבנת של האדון ולכך שתשומת ליבו הופנתה רוב הזמן להתגברות על קשיים טכניים בתפעול המדפסת.

לאט לאט התחוורה לפרשדונה העובדה המרה: למר פפקין יש מושג קלוש מאוד, לא הרבה יותר מלפרשדונה עצמו, בתפעול המכונה המשובחת שמי יודע איך התגלגלה בכלל לרשותו. אבל  עסק זה עסק, המכונה טובה ובשל המחיר נשאר פרשדונה וחיכה בסבלנות למר פפקין שיתגבר על כל הכשלים בהדפסה, מה שבהחלט לקח זמן מה.

וב"זמן מה" כוונת המספר היא ל"שלוש שעות".

סחוט מעייפות שנבעה מהאתגר של להתמודד עם מר פפקין וחוסר מקצועיותו, חזר פרשדונה לביתו ונפל שדוד במיטה. למרות העייפות הוא שמח על הכריכות היפות שהדפיס [ הן שכבו בבטחה בתיקו, מקופלות כפי שיהיו בצאתן] וחשב בהתרגשות על השכפול השחור לבן הדו צדדי במכונת הצילום בעבודה של אביו מחר, שיהיה הליך קל ופשוט יחסית.

ישבו להם המציאות והגורל בחדרם הקונספטואלי אל מול האח הקונספטואלית הבוערת, וצחקו בקול רם.

אחסוך מכם את התיאור של חצי השעה הנוספת בחנות התפירה של מר פפקין, קניית חבילת נירות הA3 [עוד 50 שקלים], ההגעה לעבודה של האב, גילוי האב כי שכח את המפתחות בבית, הנסיעה חזרה הביתה לקחת את המפתחות ושוב לעבודה, ואקפוץ מיד לחלק שבו הבינו שניהם סופית, לאחר בערך שעה של נסיונות, שמכונת הצילום בעבודת האב לא מסוגלת בשום פנים ואופן לצלם דף A3 מלא. לאחר בירור טלפוני קצר אצל כמה מחבריו בו שאל אותם אם יש להם מכונת צילום בבית שיוכל להשתמש בה [מה שמעיד על רמת ייאושו של פרשדונה- למה שלאדם רגיל ושפוי תהיה בבית מכונת צילום?!], הם פנו בצר להם לדפי הזהב לחפש חנות לצרכי דפוס, אחת אמיתית הפעם.

איכשהו,  כבר לחנות הראשונה שהם התקשרו אליה היתה הצעה שנשמעה טוב- 75 שקל לכל 250 דפי הA3 שהם רצו לשכפל, כולל העברה במכונת הקיפול והשידוך שהופכת דפים אקראיים לחוברת של ממש.

נסעו הם בחופזה [שהרי השעה היתה צהרי יום שישי] לחנות החדשה, שם קידם את פניו של של פרשדונה טיפוס ענייני וחייכן ששמו צַאלי (לא שם בדוי). כשהבין צאלי מה ביקש לעשות פרשדונה, הוא הרצין לפתע. "מה, אתה רוצה צילום דו צדדי? אבל זה לא 250 דפים, זה 550! ומה הכריכות האלה? זה לא כל כך טוב שהבאת לי את זה מודפס כבר, והקיפולים באמצע זה לא טוב בכלל! אם היית בא אלי מההתחלה הייתי עושה לך הכל במכה אחת! השחור לא יישמר טוב כי זה מצילום בצבע..." וכן הלאה וכן הלאה. ככל שהמשיך צאלי בדבריו אלו נפלו פניו של פרשדונה עוד ועוד, וכשסיים צאלי את דבריו הם הידלדלו להם אי שם באיזור הברך. בסופו של דבר, הפכו 75 השקל ל200, וזה עוד כשצאלי גילה רחמים והוזיל כל מיני דברים בראותו את חוסר האונים, התדהמה והאומללות של פרשדונה.

הגורל כבר יצא מהחדר הקונספטואלי לפני זמן מה כי מצפונו נקף בו, והמציאות נשארה לגעות בצחוק לבדה.

אך, רוחו של פרשדונה התרוממה בסופו של דבר, כי צאלי פעל במיומנות, מקצועיות וחביבות, עודד את רוחו [בין השאר בטענה שלו שבכל מקום אחר היו גובים מפרשדונה פי שלושה או מתעלמים ממנו לגמרי] והדפיס לפרשדונה 50 חוברות נהדרות. איזה איש, איזה איש הצאלי הזה. שילם אביו של פרשדונה, פרשדונה הודה לצאלי כמעט בדמעות והבטיח שאם ידפיס עוד חוברות ילך אליו.

המציאות השתתקה. לאחר כמה רגעים של דממה היא אמרה "טוב נו. עדיין דפקתי אותו במחיר- 600 שקל לכל התהליך! איזה ביזבוז, איזה ביזבוז של כסף!" והמשיכה לצחוק, גם אם בקול מעט חלש יותר.

וזהו סוף הסיפור העצוב והבלתי יאמן של פרשדונה התם והמציאות האכזרית.

פרשדונה- נו טוב, למדתי כמה לקחים חשובים ואם לא טועים לא לומדים. חוץ מזה הדפסתי 50 חוברות ואני מרגיש כמו פאקינג מלך, אז זה בטוח שווה משהו.

נ.ב

אני אתן נשיקה למי שידע על מה היה מבוסס השם של הסיפור.