מה

ואז כשתפסתי אותה וקפצתי עליה היא החליקה, דפקה נפילה, נכנסה עם הראש באספלט ושברה שן. אבל זה לא היה אמור לקרות! זה היה אמור להיות מצחיק!

אתם מבינים, היא, אני ועוד בחור מהמגמה, חשבנו שזה יהיה ממש מצחיק אם נביים קטע [שהבחור יצלם בוידאו] שלי רודף אחריה במקום כלשהו בבית הספר עם המסור כי אני נראה קצת פסיכופת והיא בלונדינית שכזו.

אז אחרי שני ניסיונות כושלים בתוך בית הספר, החלטנו לנסות במגרש הכדורגל החלקלק, בו יש משטח ריצה נרחב בהרבה. וזה באמת הלך טוב! עד שקרה מה שתיארתי בשורה הראשונה. ואז היא כמובן קמה בצרחות [הפעם לא של משחק מוגזם אלא של זעם] ואמרה שהיא תתבע לי את התחת. אני ממש מקווה שהיא לא התכוונה ברצינות ושהיא תסתפק באיזו התנצלות מיוחדת וגדולה מצידי, כי עד המקרה הזה הסתדרנו טוב מאוד, כי המשפחה שלי לא בנויה כלכלית לתביעה וגם כי בשום צורה שלא מסתכלים על זה, יש וידאו שלי רודף אחריה בצרחות עם מסור ענק ואז פחות או יותר דוחף אותה בזדוניות אל האספלט הרטוב. אה.. אופס.

אני חושב שזה היה אירוע שסיכם היטב שבוע רצוף באירועים אומללים, מזעימים, מביכים ומחרבני נפש.

זה התחיל ביום רביעי הקודם, בקריעה של המעיל האהוב עלי. אני רוצה להבהיר: אני לא טיפוס של בגדים. אני לא מתעניין במיוחד באופנה ולרוב הלבוש שלי הוא סטנדרטי ולא מתוחכם. מתוך [נגיד] 70 בגדים שיש לי בארון, לא כולל תחתונים וגרביים, משהו כמו 15 הם חשובים. לא יותר. אבל המעיל הזה הוא בערך 8 רמות מעל כולם. זה מעיל זאמש חום-כהה-מוכתם מאוד מאוד יפה, מאוד אלגנטי. הוא מרגיש קצת כמו עור שני [או גלימת מלכות אורבנית]. ברגע שלובשים אותו מרגישים חתיכים יותר, מגניבים יותר ושווי התייחסות יותר. היחס אליו גובל בחרדת קודש. אני ממש, ממש, ממש אוהב אותו. אני אמחיש את זה בצורה אחרת: נניח ופסיכופת רצחני היה אומר לי שעלי לבחור את מי הוא ירטש- את המעיל או קרוב משפחה/חבר/חיית מחמד, הייתי בוחר במעיל ללא היסוס, כי האנשים שאני אוהב הם באופן טבעי חשובים יותר לאין ערוך. אבל אם הוא היה מציב את הברירה בין המעיל למישהו שאני לא ממש מכיר מבית הספר... טוב... אני לא יודע.

כך קרה המקרה: יצאתי מבית הספר ובדרך לתחנת האוטובוס עברתי בגן משחקים הקרוב אליו, שם ישבו שניים מחבריי על הנדנדות. הצטרפתי אליהם בחדווה, ורגע לפני שעמדתי לקפוץ מנדנדה בשיא הגובה שלה, נתפס המעיל באופן סתמי ואקראי להכאיב בבורג חד ובולט מדי בציר של הנדנדה. כשקפצתי היה רעש נורא, כמו של נשמה יורדת לגיהינום, וגיליתי שבמעיל האהוב שלי נקרע חור עמוק, מכוער, עצום בגודלו ומעורר פלצות וחרדה [ממש כמו פצע פתוח בבטן של ילד אחרי שנשך אותו תנין]. כחצי שעה או יותר זעקתי זעקות שבר וקוננתי מרות, ואז החלטתי שאני יכול לבכות גם בהליכה והמשכתי בדרכי לתחנת האוטובוס.

שם קרה המאורע השני.

כדי להגיע לתחנת האוטובוס שלי צריך לעבור סוג של שטח הפקר ואז לטפס מעל חומה קטנה שממנה קופצים אל התחנה. כבר משטח ההפקר ראיתי את האוטובוס מתקרב ופתחתי בריצה [בהכירי את עצמי ידעתי שאני מסוגל להספיק להגיע בזמן], אבל איכשהו, מבולבל מרוב זעם ויגון על המעיל, הסתבכתי והתעכבתי על החומה כמה שניות יותר מדי, והאוטובוס המשיך בדרכו. רצתי אחריו עד שהוא נעצר ברמזור אדום, ובפנים מתחננות ביקשתי לעלות. הנהג סימן לי ברוע אדיש שלא, אבל אני יכול לנסות להגיע לתחנה הבאה [שהיתה במרחק חצי קילומטר משם] ואחרי עוד כמה שניות של ריצה נואשת הפסקתי מותש.

אבל אז מכונית [שראיתי עוד בתחנה] צפרה לי והנהג אמר לי להכנס, ונתן לי טרמפ לתחנה הבאה של האוטובוס. כמובן שהודיתי לו ארוכות וכך הגעתי אפילו כמה שניות לפני האוטובוס לתחנה [שימו לב איך בינות החרא השתבץ לו רגע של חסד נדיר]. עליתי על האוטובוס, וצרחתי וקיללתי את הנהג כמו שקיללתי מעט מאוד אנשים בחיים שלי [בפנים שלהם ומתוך כעס], אם בכלל. ובמשך ארבעים דקות של נסיעה היו כל מחשבותיי מלאות שטמה, דם ורצחנות.

המאורע השלישי [ביום חמישי] היה האובדן של השקית בה שמרתי את כל המכחולים וצבעי השמן שלי- שכחתי אותה יומיים לפני כן בכיתת הציור וכשחזרתי לחפשה לא מצאתיה, והנחתי שמישהו קפץ על המציאה. זו מכה רצינית ביותר, יסכים איתי כל צייר, שעיכבה אותי זמן מה [כי היום מצאתי אותה לשמחתי הרבה בבית הספר].

המאורע הרביעי התרחש היום בבוקר- איבדתי שטר של 50 שקל. איך? אני לא יודע. אתמול היו לי 50 שקל בארנק, והיום בבוקר הם כבר לא היו שם, ולא עשיתי בהם שום שימוש באמצע. בטח נפלו לי מהארנק או משהו, איכשהו.

ואז בצהריים היתה כמובן תקרית המסור והשן.

בקיצור-

לא נחמד. אפילו לא קצת.

אבל אני מקווה שצחקתם, אחרת זה סתם היה ביזבוז.

פרשדונה, מסייט את שינתם של העוברים והשבים.