מה

פעם בשנה, ליום-יומיים, זה טוב שיהיה שלג בישראל. זה המינון הנכון. קצת יותר מזה, היינו מתחרפנים כולנו.

כחלק מההכנות לימי השלג, הואצלה עלי הסמכות של בוחר הסרטים- כך שיהיה סרט לכל יום של שלג. לקחתי מספריית הוידאו שלושה סרטים- "באגסי מאלון" של אלן פארקר [עקב המלצתו של אדון השלולית], "לני" של בוב פוסי [ובתפקיד מעולה של דאסטין הופמן צעיר] ו"צ'יינטאון" של רומן פולנסקי [עם ג'ק ניקולסון, כנראה בתפקיד יחסית יוצא דופן]. את באגסי מאלון ראינו אתמול והוא כנראה זכאי לפוסט לבדו (או לביקורת בעין הדג שאני שוקל בפעם הראשונה ברצינות לכתוב), והערב ראינו את "לני".

"לני" הוא סרט ביוגרפי, שעשוי בצורה כאילו-תיעודית על הסטנדאפיסט לני ברוס. לני הוא בחור טוב, נחמד מאוד, מצחיק מאוד ובין השאר אוהב מילים מלוכלכות ולעשות סאטירה אמיתית בשנות ה60 באמריקה. דאסטין הופמן מגלם אותו בצורה משכנעת ומרגשת וזה סרט שאני ממליץ לכל אחד לראות.

עכשיו, במהלך צפיה בסרט בבית שלי בדרך כלל יש כמה הפסקות באמצע. אתם יודעים, להכין תה, או ללכת להשתין, או שמצלצל הטלפון. אז במהלך אחת ההפסקות האלה עלה איכשהו נושא התחפושת שהחלטתי עליה השנה- פסיכופת בועל חמורים. אז הנושא עולה ופתאום אני רואה את אמא ואבא שלי מעקמים פרצוף. אבל לא בצחוק, ברצינות. עד עכשיו הם חשבו שזו בדיחה גרועה שלי ושאני באמת אתחפש למשהו אחר, הם לא חשבו שאני מתכוון לזה בפעמים הקודמות שהנושא עלה. לפתע הם הראו דחיה ברורה ואמיתית מן הרעיון, ואני חייב להגיד שהופתעתי מאוד. אמא שלי אפילו אמרה משהו בסגנון "מאיפה אתה מביא את הרעיונות האלה?, למה אתה תמיד חייב ללכת מעבר לקצה?" הדיון בנושא התחפושת נקטע כי רצינו להמשיך לראות את הסרט, אבל תוך כדי צפיה אני חשבתי לעצמי:

למה לא? למה לא בעצם? אני רוצה שהפורים האחרון שלי יהיה משוגע ובן זונה. למה שאני לא אתחפש לפסיכופת בועל חמורים? מתי עוד תהיה לי הזדמנות להיות בן 17 ומפגר ומשוגע? אני ילד טוב בסופו של דבר. אני לא עושה סמים. אני לא מסתבך במכות. אני לא משקר, אני בקושי שותה. למה לא שמורה לי הזכות הזאת להיות משוגע, ללכת מעבר לקצה?

באותו רגע היה קטע שבו הראו את לני בסרט מסניף קוק. חשבתי איך שהוא נראה אפילו קצת כמוני, מין פרצוף יהודי עם תלתלים, אפילו יש לו זקן שנראה כמו הזקן שלי. חשבתי, הם בטח לא היו אומרים כלום אם הוא היה מתחפש לפסיכופת בועל חמורים. הי, הם בטח היו משועשעים. למה לו מותר ולי אסור?

וכך התחוורה לי לפתע אמת.

אנשים בחיים לא יכולים להיות דמויות. ללני זה בסדר להסניף קוק, כי הוא דמות, אבל לי זה לא בסדר, כי אני בן אדם אמיתי. מותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה בתור דמות, כי הוא לא בהכרח בן אדם, הוא יכול להיות משל או מטאפורה או כלי להעברת מסר, והוא חי בתוך המקום הסגור שהוא הסרט. זה מתחבר לי טוב לסרט אחר שראיתי לפני כמה ימים, תיעודי [אמיתי הפעם] על הסופר-כתב האנטר ס. תומפסון. אחד הנושאים שעלו שם היו איך באמת הוא הפך לדמות- אנשים עלו אליו לרגל לראות את האנטר ס. תומפסון הדמות, המסומם המשוגע חסר הרסן. אנשים באו להרצאות שלו כדי לשמוע אותו מקלל ומדבר על חוויותיו ההזייתיות, הם רצו לראות את הדמות, ותומפסון עצמו חשש מהדמות הזאת, שכל הזמן רדפה אותו והוא היה צריך להשתוות אליה. נוצר פער גדול בין הדמות והאדם, שלא רצה בה אחרי שהפכה לעול. וזה בדיוק העניין- זה עול.

אני אפילו מכיר מקרה כזה מקרוב, של איש שהפך את עצמו לדמות. מישהו שהיה חבר שלי פעם. משלב מסוים, כל פעם שהוא דיבר, זה נראה כאילו הוא סטנדאפיסט שמדבר לקהל, היו לו תנועות ושפת גוף מאוד ספיציפיות שהיית מזהה אצל אנשים ששהו בקרבתו זמן רב, כי הם היו מושפעים מהדמות הזאת. אין לו התנהגות, יש לו שטיקים. בראש שלי הוא כבר מעט מאוד אדם והרבה מאוד דמות. ואתם יודעים משהו? בתור דמות יש מצב שהוא מעניין מאוד, אבל הוא פשוט בן אדם גרוע.

זו הסיבה שהמשפט "כל העולם במה" הוא שקר. כל העולם אינו במה, הוא בדיוק עולם. אתם מבינים, אסור לחיים להיות אומנות. האומנות מדברת על החיים, חיים יכולים להכנס לתוכה, אבל החיים לא יכולים להיות אומנות, כי אז דברים מתחילים להיות נוראיים. יש לזה הוכחות בכל מקום שאליו תפנו את הראש- דברים מידרדרים מרגע שמנסים לעשות מהחיים אומנות. כשליאור נרקיס שר, "בלעדייך אני חצי בן אדם"- זו מטאפורה נחמדה להגיד לבחורה כדי להגיד לה שהוא אוהב אותה. אבל מה אם כל פעם שהיא תלך ממנו הוא יחתך באמצע ויתחיל לדמם על הרצפה? כשאיש חוזר הביתה אחרי יום קשה של עבודה ואומר "אני מת", זו מטאפורה לתשישות שלו. אבל מה אם הוא ימות בו ברגע?

אני אקח את זה למקום הרבה יותר גדול ומוכר. אתם אולי תחשבו שאני דמגוג, אבל אני אומר משהו ברצינות ואני רוצה שתגלגלו אותו בראש [למרות שלא אני חשבתי על זה לבד, מי שאמר לי את זה היה המורה שלי לציור].

אתם יודעים מי רצה לעשות אומנות מהחיים? נאצים. היטלר רצה לעשות אומנות מהחיים. השואה היא בראש ובראשונה פרויקט אסתטי. היטלר רצה לצייר ציור, ובציור הזה לא היו יהודים, כושים, צוענים, מטורפים, נכים וקומוניסטים. אבל במקום לצייר ציור על בד עם צבע, הוא צייר אותו עם העולם.

תחשבו על זה כל פעם שאתם רואים ילדה בת 10 עושה הבעת פנים מטלנובלה. תחשבו כמה שזה משבש את החיים והעולם, שלא נועדו להבעות פנים כאלה, שלא נועדו למוגזמות, חריפות וזיוף שכאלה.

אני לא אומר שאין מקום לאומנותיות וגישת חיים אומנותית, וללעשות מעצמך קצת דמות.

אני אומר שבראש ובראשונה, כל אחד ואחת צריכים להיות בני אנוש.

אני בן אנוש ורק אז אני מנהיג מהפכה עם זקן וסיגר.

אני בת אנוש ורק אז אני מובילה את צרפת לניצחון בשם אלוהים.

אני בן אנוש ורק אז אני מתחפש לפסיכופת בועל חמורים.

אני לא חי על במה. אני חי בעולם.

מה איתכם?