נתחיל בתפגם קטן שראיתי אצל ידידי הותיק אלכס (80157):

everyone hears what you say.
friend listen to what you say.
best friends listen to what you dont say.

רק חבל שאת ה-"best friends" האלה בקושי מוצאים...

אכן, כמו ששמתם ודאי לב אני דיי בעצבים. יש אנשים שפשוט לא מעריכים מה שיש להם, לוקחים הכל כמובן מאליו. כמו חברות לדוגמא- העובדה שיש מישהו שמקשיב לך- זה כבר לא מובן מאליו, העובדה שלמישהו אכפת ממך- זה כבר לא מובן מאליו, ויש אנשים שכן לוקחים את זה כמובן מאליו, וזה מעצבן!

נמאס לי מהגישה הזאת של "לי מגיע הכל" ואני רואה אותה כל כך הרבה.

נמאס לי מאנשים שעוקצים אותך לאט ובעדינות, כאילו הם משחילים לתוכך סכין ומסובבים לאט לאט.

נמאס לי מאנשים שהאגו שלהם התנפח (אני לא אומרת שלא בצדק, אבל עדיין...) והם מרגישים על פסגת היקום.

נמאס לי מאנשים צדקנים. אנשים שחושבים שהם אף פעם לא טועים, אנשים שלא יקבלו דעה שונה, אם הם כבר גיבשו אחת משלהן.

פשוט נמאס לי!

והקטע שאני נפגעת מזה כל הזמן.

התחושה הזאת שאתה נמצא בחדר מלא אנשים, אבל מרגיש כל כך לבד, לא קשור, מנותק. ושאין לך למי לפנות ולגשת, כי פשוט אף אחד לא מבין אותך.

אני חושבת שמחמאות זה דבר ממש ממש חשוב, במיוחד כשזה מגיע מחברים, כי כל אחד בעולם חייב לפתח בטחון עצמי, משהו קטן שיגרום לו להרגיש ששמו לב שהוא מוצלח, אבל מה קורה כאשר בכלל אין מחמאות- הבטחון העצמי פתאום צונח, אף אחד לא נותן לך פידבאק....

וכשהבטחון העצמי שלי כל כך נמוך אני לא מצליחה לייצור, אני לא מצליחה להתרכז על הריקוד, על הכתיבה, על הכל...בלי בטחון עצמי, בלי טיפת מחמאות- כל מה שיוצא לך נראה בעיניך לא טוב. ולא רק בקטע של יצירה, גם במראה החיצוני אני מרגישה שמנה, מגעילה- פשוט לא נוח לי :(...

טוב, כדאי שאני אצנזר, לא הכל (ויש עוד הרבה) צריך להיות מפורסם כאן.

סבט אהובתי, הכי תודה בעולם על ההקשבה- אין כמוך בכל היקום.