האמת ידעתי שזה יגיע, רק חיכיתי לוידוי הסופי.
אדם אינו יכול לעצור את תשוקותיו, המחשבה נהפכת הגיונית כאשר היא מבוצעת על ידי הורמונים ולא על ידי ההיגיון.
בעצם כן- על ידי ההיגיון, אך ההיגיון משתנה כאשר ההורמונים משפיעים.
כמה זמן אני בעולם? 16 שנה...זהו....מתוכם רק ב6 מהם, התחלתי להיות אני.
איני מכירה שום דבר אחר...זה כמו שאקפוץ ראש למים בפעם הראשונה שאני רואה בריכה. איני מכירה את המים, את "הכללים", איני מכירה, ואני כן צריכה להכיר! אני צריכה להיכנס לאט, לחוות דברים שונים, להבין, ורק אז כאשר אלמד ויפקחו עיני, כאשר ארגיש מוכנה באמת (ולא כי ההורמונים אומרים) רק אז אקפוץ.
16...אלוהים, אנשים באמת חושבים שהם בוגרים מספיק, שהם יודעים, שהם מוכנים...מה הם יודעים?! כלום, הבגרות באה עם השנים, כך גם החוכמה ושיקולי הדעת.
יבואו עוד הרבה, כאלה שיאהבו יותר וכאלה שיאהבו פחות, אבל הראשון לא יהיה לנצח, הראשון הוא ניסיון, הוא חוויה מפני עצמה, הראשון הוא לרוב ילד, כמוני.
מה יקרה? כלום. מה ארגיש? הרבה. כל כך צעירה וכבר לוותר, על הגוף, הנפש הילדותית, הידיעה שזה באמת זה...
יש מצוי ויש רצוי...מצוי היגיון פיקח של ילדה מבריקה שיודעת מה נכון..רצוי היגיון מעורפל שרוצה ורוצה...ומתרץ על פי תשוקותיו.
אוהב? יופי. בגיל כזה, עד כמה שזה מרגיש אמיתי, אי אפשר למהר...פשוט אי אפשר.
היום, בדור הזה, תם עידן התמימות, החסד, הענווה, הילדותיות, הכל תם. כי כולם חושבים שהם כל כך בוגרים, שהם מוכנים, שהם יודעים- אין מעצורים. ואם עכשיו זה זה, מה יהיה בעתיד.
קצת סקרנות, קצת ענווה, במילא לא תדעי מה בכלל תרצי חודש הבא.
יש עוד הרבה ואני כל כך מבינה, אך לא הכל אוכל לבטא כאן, לא אוכל לבטא בכלל. מקווה שהעברתי טוב את מחשבותיי, מקווה שהשפעתי, פשוט מקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
