"דניאלה את הראשונה שאני אומרת לה את זה..."

"מה?"

"אני והוא מאורסים." חיוך ענק נפרס על פניה הקורנות, כשהיא סיפרה לי על הטבעת.

"את לגמרי לא נורמלית!" פניי הלבינו, היא הייתה ילדה כל כך חכמה, למה לעזאזל היא גררה את עצמה לתוך זה.

"מזת אומרת?" שאלה בבלבול.

"את בסהכ ילדה! בת 17. זאת אולי האהבה הראשונה שאי פעם חווית! מאיפה לך לדעת איך זה להיות עם אנשים אחרים. את עושה טעות!" צרחתי עליה, על הטפשות שלה.

"אני אוהבת אותו!" עכשיו היה תורה להתרגז.

"ואת בכלל יודעת מה זאת אהבה??? הרגש הזה שאת מדברת עליו- בכלל חווית אותו יותר מפעם אחת? הוא החבר הראשון שלך, לעזאזל. את צריכה לראות עולם לפני שאת מחליטה החלטות כאלה. אינך מכירה שום דבר אחר, ישר ממהרת להחלטות שגדולות עליך!" עכשיו כבר לא ישבתי על המיטה, התהלכתי הלוך ושוב בחדר הקטן, מנסה בכל מחיר לגרום לה, לא לעשות את הטעות הכי גדולה בחייה.

"זה שאת לא חווית אהבה בימייך, לא אומר שאני לא."

"לא אמרתי שאינך חווית אהבה, רק אמרתי שאת עוד כל כך צעירה! שתחווי אלף סוגי אהבה ושאינך יכולה להיות בטוחה שזוהי אהבה אמיתית, כי זאת הראשונה, אחריה יבואו עוד הרבה, ואני בטוחה בכך- את יפה, חמודה וחכמה- לא יהיו חסרים בנים בחייך, את זה אני יכולה להבטיח לך. אבל למהר לעשות מעשה פזיז שכזה כשחסר לך כל כך הרבה ניסיון חיים!"

"את פשוט לא מבינה! כשאני איתו- אני מרגישה שמחה פתאום וכיף לי, אפילו אם הייתי במצב רוח הכי נוראי בעולם. הוא עושה לי טוב...זה פשוט זה!"

"את בכלל לא יודעת! לא חווית דבר אחר מימיך! איני מתכוונת להמשיך בויכוח חסר הטעם הזה, את עושה טעות. ילדה כל כך חכמה, מתמסרת למשהו שהיא בכלל לא מכירה. חשבתי שיש לך יותר שכל מזה. אולי זה נראה הגיוני בעיניך כיום, אך בעתיד תתחרטי על זה כל כך, ואני אהיה כאן בשבילך, תמיד! כדי שתוכלי להניח את ראשך הבוכה על כתפיי ולבכות כמו שלא בכית מעולם. אני אהיה שם בשבילך לא משנה מה, לא אומר- אמרתי לך, לא אפגע בך בשום צורה- הדבר היחיד שאני מבקשת זה שלא תהיי תמימה..."

פניה רשפו זעם "את חברה שלי, את אמורה לתמוך בי באש ובמים!"

"ואם תרצי לקחת סמים, עלי לתמוך בך בזה?"

"זה לא אותו הדבר..בכל אופן את מוזמנת לחתונה, למרות מה שאמרת."

"תודה, אך לא אגיע אליה..."

בכל מקרה אז התעוררתי, וכל כך הוקל לי שזה היה חלום....איזה מזל!

טוה נעזוב את החלום לעת עתה, השבוע היה מקסים, אם חושבים על זה! התקבלתי למתאן (קורס כתיבה יוצרת), אמרו לי ולאורטל שרוצים להוציא את הספר שלנו לאור, הופעתי בעיתון, שלחנו את הסיפור שלנו לתחרות סיפורים קצרים, יש עוד משלחת באופק והתעודה ממש לא הייתה רעה :)...

ובכל זאת איני מאושרת...למה? אין לי מושג. משהו חסר, או שיש יותר מידי, כל כך הרבה דאגות על הראש, דברים שמציקים, דברים על הלב שפשוט לא יוצאים.

הגשנו את הריקודים לליאת ביום חמישי, והאמת שלא האמנתי שיהיה לי ריקוד, אך היה לי ודווקא אחד סביר, לא מושלם, אבל נחמד. אני כל כך מחכה לשנה הבאה לריקוד של שנה הבאה...

בכל מקרה אני אשים כאן כמה תמונות מהריקודים (אמא האהובה שלי צילמה).

סוף שבוע פרוע....