חברים, אמורים לתמוך, לעודד, לדאוג, לא?

 או שזה סתם המצאה שלי?

סתם מתוך סקרנות. מה עובר למישהו בראש כאשר הוא שובר את רוחו של חברו? אם זה בנתינת מחמאה (שהיא בינינו לא כל כך מחמיאה), או להפך -כלל לא לתת מחמאות ולתקוע מבטי זלזול, דיבור בלתי פוסק על עצמו, או סתם לשדר שכלל לא אכפת לו. אבל באותם המאזניים לחייך ולאהוב.

קשה לתאר את ההרגשה הזאת של הכעס המתמיד כאשר אני מצפה לאיזשהו יחס ומקבלת בדיוק ההפך. בכנות תיאור של הרגשה רגעית כזאת אני לעיתים תכופות מדחיקה ושוכחת, עד שכאשר אני באה לכתוב על כך, אינני מוצאת את הדרך לבטא את עצמי.

יש אנשים שלא שווה לכעוס בגללם, אבל יש אנשים שכן. אבל למה אני מוצאת את עצמי כועסת כל כך הרבה?

אני לא מישהי של הרבה חברים, אלא של קצת, קבוצה איכותית, חברים שישארו לאורך זמן, רק חבל שאת אלה קשה למצוא.

The last days of our childhood
Balmy afternoons filled with laughter
Strange how swiftly these memories
Can be brought back to us

The snatch of an old favourite song
A view through the trees, looking up
Into the velvet green canopy above, sifted
Through with fragments of sunlight; and for a
Moment, you can hear them all again.
The snatches of nonsensical conversations
That fall into the air to return
Like whispers when
You least expect them

What makes me so nostalgic as I
Sit here now writing?