היוש חצילים יקרים!
כאן אירה מדברת
אמ טוב אין משהו מיוחד להגיד אז אמ....
קראו ותגיבו זבלות!
ביושD:
אה! רגע רגע רגע - פתחנו בלוג - כנסו ותגיבו (:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=749565
פרק 11
"תכין כבר שוקו!" היא קפצה מהשולחן והפליקה בישבנו מסדרת את שיערה שהתפרע מעט.
"קודם תגידי לי בכנות אם נהנת או לא, לא רק היום – גם כשהיינו אצלך." דני אמר וחסם את מעברה עם ידו.
"זה באמת נחוץ?" היא גיחכה והוא הנהן במרץ.
"זה היה מעולה." רובין חייכה אליו ודני חייך אליה בחזרה.
"ואת קראת לי דני למעלה, הפעם אני בטוח במאה אחוז." הוא הוסיף ורובין הנהנה.
"כן." היא אישרה.
"תמשיכי לקרוא לי דני במיטה, אני אוהב איך שאת מבטא את זה כשאת נאנחת." הוא אמר בחיוך שובב.
"דני..." רובין אמרה באיטיות ודני חייך בשנית "אל תתגרי בי, אני אגרור אותך למעלה שוב."
רובין צחקקה והלכה לשבת בסלון, מדליקה טלוויזיה.
לאחר כמה דקות דני נכנס לסלון גם כן עם שני ספלי שוקו, מספר מרשמלו צפים בכל אחד.
הם לגמו מספלי השוקו שלהם וצפו בסרט שהיה בטלוויזיה עד שהם נרדמו על הספה.
יום למחרת
"מממ.." רובין המהמה כאשר פקחה את עיניה.
"ואוו!" היא הביטה לכיוון החלון, היה אור בחוץ "כמה ישנו לעזאזל?" היא שאלה את דני, נוגעת בכתפו בעדינות.
"ממ.." דני פקח את עיניו והביט על שעון הקיר "13:46 , ישנו הרבה."
"בואי נמשיך לישון.." הוא אמר בקול ישנוני והנחית את ראשו על חזה, עוטף אותה עם ידיו וכובד משקלו השקיע אותה בספה.
"ג'ונס...אני נחנקת." רובין בקושי הצליחה לומר.
"תתמודדי." הוא חייך.
"נו..." היא התחננה ואז חייכה "דני...קום."
"מה אמרתי לך לגבי זה?" דני אמר , מרים את ראשו.
הוא קם מהספה והרים אותה על ידיו, הולך לכיוון המדרגות לקומה השנייה.
"לא-לא-לא-לא-לא! דיי!" רובין צווחה, פורצת בצחוק.
דני חייך והוריד אותה מידיו, מייצב אותה על הרצפה.
רובין עמדה על אצבעותיה וכרכה את ידיו סביב צווארו, נושקת לשפתיו.
הוא החליק את ידיו על גופה וליטף את מותניה, מחזיר לה נשיקה ומעמיק אותה.
לפתע דלת הכניסה לבית נפתחה. טום, הארי, דאגי וליליאן הביטו בהם.
"אמרתי לכם!!!!" ליליאן צווחה והניפה את ידיה באוויר באושר.
דני ורובין התנתקו והוא הביט בה "יש לך עדיין טעם של מרשמלו." הוא חייך
"גם לך, קצת." רובין חייכה ונשקה לו קצרות, מלקקת את שפתיה.
"היי!!! צרחתי 'אמרתי לכם' תתיחסו אליי!" ליליאן צעקה.
"אתם כאן מאתמול בצהריים?" הארי שאל ורובין ודני הנהנו.
"מה עשיתם כל הזמן הזה?" דאגי שאל בהבעת פנים מופתעת ודני הביט ברובין בחיוך מובך כאשר נשכה את שפתה.
לפתע רובין הסתובבה וברחה לקומה השנייה, דני אחריה.
"אני רוצה פרטים!" הארי צעק לדני וליליאן עלתה לקומה השנייה בעקבותיהם.
"דני, עוף מפה.." ליליאן אמרה כשנכנסה לחדרו ודחפה אותו החוצה. סוגרת את הדלת.
"למה לא סיפרת לי זונה אחת?" היא הביטה ברובין בהבעה עצבנית.
"פרנציפ, ניסית לתחקר אותנו ועקבת אחרינו...אם היית פשוט באה ושואלת כמו עכשיו, בערך, הייתי מספר לך הכל." רובין אמרה בחיוך מנצח.
"אה...לא חשבתי על זה." ליליאן מלמלה וגירדה בראשה.
רובין שכבה על המיטה על גבה, נתמכת באמותיה ומביטה בליליאן.
"מה קורה בינך לבין דני?" ליליאן שאלה ונשכבה על המיטה גם כן, על צידה.
"מממ...למה את חושבת שקורה משהו?" רובין שאלה בתשובה.
ליליאן גילגלה את עיניה והצביעה על תחתוניה ששכבו על הרצפה.
"וגם הוא נשאר אצלך בלילה,פעמיים." אמרה.
"מתי נהיית כזאת חכמה?" רובין הביטה בה בעצבים וליליאן חבטה ברגלה.
"בסדר,בסדר..אני חושבת שאנחנו ביחד, לא ממש דיברנו על זה." רובין אמרה וכיווצה את שפתיה. חיוך גדול עלה על פניה של ליליאן.
"את ודני בנני ביחד!!!" היא צווחה ומחאה כפיים.
"אני עדיין לא יודעת ליליאן! אני צריכה לדבר עם ג'ונס." רובין נשפה ביאוש.
"מה הקטע שלך עם לקרוא לו ג'ונס...ו..כבר היה לכם..?" ליליאן שאלה והקפיצה את גבותיה.
"כן...אחרי התעלול של הארי ודאגי עם הסבון..הוא בא אלי וזה היה..." רובין אמרה.
"מממ..." ליליאן המהמה בחיוך ואז כיווצה את גבותיה.
"אם זה היה אצלך אז למה את עכשיו בבוקסר שלו והתחתונים על הרצפה?"
"כי...סתם..." רובין הביטה בה.
"תגידי לי כבר נו!" היא חבטה בכתפה.
"טוב, הוא.." רובין החלה לומר ונשמעה דפיקה בדלת.
"כן?" ליליאן אמרה והדלת נפתחה.
דני נשען על המשקוף מביט בשתיים "אני יכולה לקבל את החדר שלי בחזרה?" הוא שאל.
"ברור.." ליליאן חייכה ומשכה את רובין אחריה אל הדלת.
דני חסם את דרכן "עם מה שהיה בו אם אפשר.."
"בנני, היה לך מספיק רובין ליום אחד." ליליאן הזעיפה את פניה ודחפה אותו החוצה, סוגרת את הדלת חזרה.
"נימפומן.." ליליאן סיננה ורובין גיחכה.
"על מה דיברנו?" ליליאן שאלה ורובין משכה בכתפיה "לא זוכרת."
"מתחשק לך לרדת למטה?" רובין שאלה וקמה ממקומה
"למה לא..תלכי, אני נכנסת רגע לשירותים ובאה." ליליאן אמרה ונכנסה לחדר האמבטיה בצמוד לחדרו של דני.
"טוב.." רובין מלמלה ויצאה מהחדר.
לאחר שליליאן סיימה את סידוריה, היא שטפה ידיים וחזרה אל החדר.
"הממ...מעניין." היא מלמלה לעצמה וסקרה את חדרו של דני במבטה.
"מעניין מאוד אפילו.." היא הלכה לכיוון הארון ופתחה אותו, מתחילה לחטט בדבריו של דני.
"תיפתחי מגירה טיפשית." היא רטנה, מושכת בידית המגירה שסירבה להיפתח.
"קונדומים.." ליליאן גיחכה כאשר המגירה נפתחה בתנופה, תכולתה מתעופפת על הרצפה.
"כמה יש כאן לעזאזל.." היא אמרה בהלם, מרימה חופן קונדומים ומחזירה לתוך המגירה.
"אני כבר בא! שכחתי את הפלאפון בחדר." דני אמר ועלה במדרגות לקומה השנייה.
"נראה כמו הספקה לשנה מז-" ליליאן דיברה לעצמה ונקטעה ע"י דני "מה את עושה?"
הוא שאל, מביט בה בבלבול כאשר שם לב למה שהחזיקה.
"מה את עושה עם זה?" הוא שאל.
"אמ...אני...אממ...סתם, אתה יודע..."היא מלמלה במבוכה, מחזירה את כל הקונדומים במהירות למגירה וסוגרת אותה ברעש.
"כן..?" דני גיחך, משלב את ידיו.
"ביי!" ליליאן צרחה ורצה מהחדר.
"נעמיד פנים שזה לא קרה..." דני אמר לעמו ולקח את מכשירו הסלולארי, חוזר לקומה הראשונה,לסלון.
דני וליליאן ישבו לראות סרט, הסרט היחיד שהיה בטלוויזיה היה דרמה.
לאחר כחצי שעה של צפייה דני פצה את פיו "הסרט הזה אוכל לי את המוח!".
"איזה מוח?" ליליאן גיחכה והוא הזעיף את פניו.
"טוב זוזי." הוא אמר וזרק כרית על ברכייה, מניח עליה את ראשו.
"דני זה הכרחי? לא נוח לי." היא אמרה מזיזה את רגלייה באי נוחות.
"לא אכפת לי, תתמודדי." הוא אמר והיא גיחכה, מתחילה לדגדג אותו.
"דיי ליליאן!" דני צחק, תופס בידייה.
ליליאן ציחקקה והביטה בפניו לרגע ארוך, רוכנת לעברו.
"מה.." דני מלמל וליליאן נשקה לשפתיו.
"חבר'ה אתם לא מבי-" רובין החלה לומר כאשר נכנסה לבית ועצרה, מביטה במתרחש.
ליליאן התרחקה מדני במהירות "אני..את..מה..אה..זה לא מה שאת חושבת!" היא אמרה במקוטע.
"לא יכלת למצוא משהו מטומטם יותר לומר..." היא אמרה, ידה כבר נחה על הידית בכוונה לצאת.
"לא-לא רובין! תקשיבי לי!" דני זינק מהספה, רץ אליה.
ליליאן קמה אחריו, דוחפת אותו הצידה.
"רובין זה באמת לא מה שאת חושבת! בבקשה אל תספרי לדאגי." ליליאן התחננה.
"אל תדאגי, אין לי כוונה להרוס שום דבר לאף אחד." אמרה ויצאה בהפגנתיות.
ליליאן הביטה בדני והוא יצא מהבית בעקבותיה של רובין.
"חכי שנייה!" הוא צעק, רץ אחריה.
רובין הסתובבה אליו, הבעה קפואה על פניה "כן?".
"זה באמת קרה בטעות." הוא אמר, אובד עצות.
"גם אני עשיתי טעות, גדולה."
"אל תגידי את זה..."
"מה דני? מה לא לומר? אני לא צריכה בלאגן בחיים שלי. פשוט בוא נשים את מה שהיה בינינו בצד ונמשיך הלאה." היא אמרה ברוגע.
דני פתח את פיו אך רובין קטעה אותו לפני שהספיק להוציא מילה "ג'ונס די,נגמר, שכחנו." נכנסת לתוך מונית שעצרה ואומרת לנהג את כתובת ביתה.
דני אחז בדלת המונית שנייה לפני שסגרה אותה.
"מה?" רובין מלמלה.
"סליחה.." הוא אמר כמעט בלי קול וידו החליקה מהדלת.
רובין השפילה את מבטה, סוגרת את הדלת והמונית עזבה את המקום.
"את בסדר גברתי?" הנהג שאל בשקט, מביט ברובין דרך המראה.
"כן.." רובין לחשה וניגבה דמעה עקשנית שהחליקה במורד לחיה.
"אתה יכול להסיע אותי לLondon Eye במקום?" היא שאלה אותו והנהג הנהן, מסובב את הרכב ופונה לכיוון אחר.
דני נכנס חזרה לתוך הבית וליליאן קמה מהספה, מביטה בו.
"איפה היא?" שאלה.
"נסעה." דני אמר בעצבים בקושי מביט בה.
"אתה כועס עלי?" ליליאן כיווצה את גבותיה.
"מה פתאום, למה לי? זה לא שעשית משהו." דני עקץ.
"אתה יודע טוב מאוד שאני לא היחידה שאשמה כאן." היא שילבה את ידיה.
"כמובן." הוא אמר בציניות ועלה לחדרו.
ליליאן ניסתה לחייג אל רובין מספר פעמים ולביתה אך ללא הצלחה.
לבסוף עלתה לקומה השנייה, אל חדרו של דאגי, נוקשת על הדלת בשקט.
"מממ..." דאגי המהם מתוך החדר והיא פתחה את הדלת, מתיישבת על המיטה לצידו.
"ליל'.." דאגי חייך עליה, מביט בה במבט ישנוני.
"דאגי, אני צריכה שתעזור לי לחפש את רובין.."
"מה? למה?" הוא התיישר באופן מיידי.
"כי היא הלכה, כנראה הביתה, אבל היא לא עונה בבית ובפלאפון שלה.." היא הסבירה.
"נו, אולי אין לה קליטה, היא תחזור אלייך אחר כך."
"לא, אני חייבת למצוא אותה - היא פגועה ואני לא רוצה שהיא תעשה משהו שהיא תצטער עליו."
"ליליאן, מה קרה?" דאגי כיווץ את גבותיה.
"אתה חייב להבטיח לי ששום דבר בינינו לא ישתנה אחרי מה שאני אומר לך."
"מבטיח." דאגי אמר בהיסוס.
"נישקתי את דני." היא אמרה קצרות ודאגי קפא, שפתיו נפסקו מעצמן. הוא היה בהלם.
"מה.." הוא מלמל.
"זו היתה אשמתי וזה היה בטעות, אני לא יודעת למה זה קרה אבל השפתיים שלנו רק נגעו וישר התרחקנו, לא היה כלום. הוא לא אשם." היא הדגישה את המילים האחרונות.
דאגי נשך את שפתו התחתונה מחכה שתמשיך.
"רובין נכנסה במאית השנייה שזה קרה בה וראתה אותנו. אני לא רוצה להיות זו שתהרוס את מה שלקח לו כל כך הרבה זמן להירקם." היא אמרה וקולה נישבר.
"אני כל כך מצטערת." היא אמרה במחנק מסוים ודמעות החלו לזלוג במורד לחייה.
"אני לא כועס." דאגי אמר וחיבק אותה "בואי נמצא את רובין."
הוא הביט בה בחיוך וניגב את דמעותיה, נושק לשתי לחייה.
"אני זורק על עצמי משהו ונצא, יש לך מושג איפה היא יכולה להיות?"
"יש שתי מקומות עיקריים שהיא יכולה להיות בהם. נתחיל מחנות הספרים ואז נסע לגלגל הענק." ליליאן אמרה ברצינות, כאילו הם יוצאים למשימה בעלת חשיבות לאומית.
"אוקיי." דאגי אמר וסיים להתלבש והם יצאו מהבית.
דאגי וליליאן עצרו ליד חנות הספרים בה עבדה רובין בתקווה למצוא אותה שם, אך החנות היתה סגורה ולא היה כל סימן לנפש חיה.
"נשאר רק מקום אחד." ליליאן אמרה ודאגי התניע את המכונית והם נסעו אל הגלגל הענק, London Eye.
לאחר כמה דקות נסיעה הם הגיעו לאיזור והחנו את המכונית, יוצאים ממנה.
"בואי נשאל את השומר." דאגי אמר ואחז בידה והם הלכו לכיוון הגלגל הענק.
"סליחה, אדוני, ראית במקרה בחורה בערך בגובה שלי עם שיער חום-אדמדם, במעיל עור?" ליליאן שאלה את השומר והוא הנהן.
"היא בדיוק נכנסה לאחד התאים.".
"תודה רבה." היא חייכה והסתובבה אל דאגי "נצטרך לחכות לה." ליליאן אמרה והם התיישבו על ספסל שהיה בקירבת מקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
