אין לנו כוח להעלות 2 פרקים ולא אחד... אז תבלו עם פרק אחד שחשבנו שיהיה באמת ארוך וזה אבל לא ממש... וגם אין לנו שיר כי יש פה יותר מדי קטעים וזה.
ושלשום יומולדת שלשום יומולדת שלשום יומולדת לטום השמנמן לשעבר עם הסנטר המפואר. בן 26 שלם!! WHOOP WHOOP!!! :DD
פרק 12
רובין עמדה לבד בתוך התא, ידיה נחו על הזכוכית,
מחליקות אט-אט במורדה.
היא נשמה עמוק בשקט, מרגישה את המחנק
בגרונה.
היא הנידה בראשה והסתובבה, הולכת
ברחבי התא שנע מעלה עד שנעצר בנקודה הגבוהה ביותר בגלגל הענק.
היא הציצה מחוץ לזכוכית, האנשים למטה
נראו קטנים כל כך.
מחשבות שונות לא פסקו מלהתרוצץ בראשה.
"אני באמת אוהבת אותו." היא
אמרה כך שאפילו היא עצמה לא שמעה.
"בשביל מה כל זה היה?" היא
הרימה את ראשה, צועקת.
היא התיישבה על הרצפה, מה שנראה כאילו
רגליה קרסו תחתיה.
היא אחזה בראשה, לקחה נשימה עמוקה ופלטה
צווחה ארוכה.
היא נשמה עמוק בשנית וצווחה שוב, חזק
יותר.
"זה מעצבן כל כך!!!" היא צעקה
וקולה הידהד בתא.
כמה דמעות החליקו במורד לחייה והיא
ניגבה אותן לפני שמרחו את האיפור שלה, מתרוממת על רגליה.
היא התנודדה מעט כאשר התא החל לזוז שוב,
כלפי מטה.
היא סידרה את שיערה והציצה במראה הקטנה
שהיתה בתוך תיקה, מסדרת את עצמה.
היא נשפה והתכוננה ליציאה מהתא.
לאחר כדקה הדלתות נפתחו והיא יצאה אל
הרחוב, היא הבחינה בליליאן שהתקדמה לעברה בצורה מיידית.
"רובין.." ליליאן מלמלה
בדאגה.
"יש לך 3 שניות להתרחק ממני או
שאני אחבוט בך כמו בתוף." רובין נעצה בה את מבטה.
"תעשי מה שאת רוצה, רק
תקשיבי!" ליליאן אמרה ורובין הסתובבה, מתחילה ללכת לכיוון אקראי.
"רובין!" היא צעקה, הולכת בעקבותיה.
"אני לא הולכת להקשיב לך, תפסיקי לנסות." רובין אמרה בקרירות, אפילו לא
מסתובבת.
"את כן תקשיבי לי! תפסיקי להתחמק!" ליליאן התעקשה.
"אני לא מתחמקת, אני מנסה להבהיר לך שאין לי כל עניין בשיחה איתך."
השיבה ברוגע.
"אבל זאת לא היתה אשמתו של דני! זו היתה טעות תמימה. אין לי מושג למה זה קרה,
אבל זה היה לשנייה בדיוק ואז את נכנסת. אין לי רגשות כלפיו ואני בחיים לא הייתי
עושה לך דבר כזה! תשנאי אותי, תתעלמי ממני – רק אל תהרסי את מה שיש לך איתו! הוא
לא אשם, הוא אוהב אותך. אל תהרסי את מה שהיה כל כך קשה לבנות בגלל טעות שלי." ליליאן עצרה כאשר סיימה
לדבר, מביטה בגבה של רובין.
רובין הסתובבה אליה "סיימת?" שאלה.
"כן." ליליאן נאנחה.
"מצויין." רובין אמרה והסתובבה חזרה, נכנסת לפאב שהיה כמה מטרים לידה.
"מה היא אמרה?" דאגי שאל כאשר ליליאן חזרה אל הספסל.
"לא אכפת לה מכלום." ליליאן אמרה בעצבים.
רובין נכנסה אל המקום, מתקדמת אל עמדת
הברמן.
"אפשר בירה?" שאלה בחיוך
והתיישבה רגל-על-רגל.
"כמובן." הברמן ענה בחיוך
והגיש לה כוס בירה מהחבית.
"היי..." אמר קול גברי
מאחוריה.
"ראיין." יד הושטה לעברה והיא
הסתובבה, מביטה בבחור שעמד מולה , מגלגלת את עיניה.
"ממ..." הוא חייך והתיישב
לידה.
"אולי בכל זאת תגידי לי איך קוראים
לך?" הוא שאל.
"אוקיי.. ראיין. אני רובין." היא מלמלה ודחפה את כוס הבירה
ממנה.
"את בסדר?" הוא שאל.
"כן.."
"בטוח?"
"הכל בסדר!" היא הרימה את
קולה, נועצת בו את מבטה.
"אוקיי.." הוא אמר והסתובב על
כסאו, מניח את מרפקיו על הבר.
הוא הזיז את הפוני שלו הצידה כדי שלא
יכנס לעיניו וחייך חיוך כובש.
"אולי דיי?" רובין אמרה.
"מה עשיתי?"
"כולך מנסה להיות מקסים וכובש,
דיי. יש לי מישהו."
"ככה הוא מביא לך להסתובב לבד
בברים.." ראיין סינן בחיוך.
דאגי התקשר אל דני, משכנע אותו להגיע אל
הבר בו רובין היתה.
"היא לבד בבר והיא כועסת, לך
לשם!" דאגי אמר.
"מה הטעם?" דני סינן.
"היא ל-ב-ד שם, תפעיל את
המוח."
"אני הולך להתלבש..." דני
נאנח וניתק.
דני נכנס למכוניתו ויצא לדרך.
גשם החל מטפטף על השמשה הקידמית של
המכונית באיטיות ודני הפעיל את הווישרים.
הדרך נראתה יותר ארוכה ממה שהיא, העומס
בכביש היה גבוה והגשם רק התחזק מרגע לרגע.
הוא הגיע אל המקום
תוך כחצי שעה בגלל פקק ארוך במיוחד.
דני צא מהמכונית
ורץ אל תוך הפאב.
הוא הבחין ברובין
באופן מיידי והתקדם לעברה.
הוא הניח את ידו
על כתפה בעדינות "אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר והיא הסתובבה אליו.
"אין לנו על
מה לדבר." סיננה.
"רובין, די
עם זה - את יודעת שאת מגזימה, אני חייב להסביר לך."
"אני לא
צריכה הסברים, ליליאן אמרה לי הכל. הספיק לי."
"תקשיב, אני
חושב שהיא לא מעוניינת בנוכחות שלך." ראיין התערב בשיחה, מביט בדני שכיווץ את
גבותיו בכעס.
"אני לא חושב
שמישהו פנה אליך, תתחפף." דני סינן לעברו.
"סליחה? עם
מי אתה חושב שאתה מדבר?" ראיין נעמד על רגליו.
"ראיין די.
זה בסדר, תלך." רובין אמרה בפייוס, שמחה לראות אותו הולך.
"עכשיו אפשר
ללכת לדבר במקום שקט?" דני שאל,מכניס את ידיו לכיסייו.
"לא.."
רובין אמרה וזרקה שטר על הבר, יוצאת מהמקום.
"נו באמת
רובין! המשחקים האלה ממש לא מתאימים עכשיו." הוא צעק, הולך בעקבותיה.
"אני לא משחקת,
באמת ובתמים אין לי על מה לדבר איתך."
"לפחות תתני
לי להסיע אותך הביתה, את תצטנני." דני מלמל.נעצר.
"לא מתחשק לי
לנסוע, אני רוצה ללכת." היא נעצרה והביטה בו.
"רובין תכנסי
לאוטו." הוא דיבר איתה דרך חלון המכונית הפתוח.
"לא נראה
לי." היא אמרה, לא מביטה לכיוונו.
"מה אני יכול
לעשות כדי שתסלחי לי?" הוא שאל, מאט את קצב הנסיעה כך שיתאם לקצב הליכתה.
הוא הביט בה
בציפייה אך היא שתקה.
"אני באמת
מצטער." הוא אמר.
"פשוט תשלים
עם זה שזה נגמר בינינו." רובין אמרה.
"אל תגידי
דברים שאת תצטערי עליהם אחר כך, אני אוהב אותך." דני אמר.
"ג'ונס
תבין." היא אמרה ועצרה. "לא משנה מה תגיד או תעשה - אני איתך,
גמרתי." רובין שילבה את ידיה, מביטה ישירות אל תוך עיניו.
דני הביט בה דקה
ארוכה והשפיל את מבטו. מסובב את ההגה ופונה לכיוון הנגדי.
רובין הביטה
במכוניתו שעזבה את המקום בהלם, דמעות החליקו במורד לחייה והיא הידקה את מעילה
לגופה, פונה חזרה לדרכה הביתה.
הגשם שטף אותה
לגמרי , היא צעדה בהיסוס מפחד להחליק.
רובין פנתה אל הכביש על מנת לעבור לצד הרחוב השני, לפתע היא ראתה אור בוהק מצידה.
יום למחרת
השעה היתה 12
בבוקר והבנים יצאו לאירוע החתמות.
באותו זמן ליליאן
יצאה לכיוון ביתה של רובין ,לנסות לדבר איתה שוב.
כאשר הגיעה לביתה ,
שנייה לפני שדפקה בדלת מכשירה הסלולארי צילצל.
"ליליאן ג'פרסון?" נשמע קול של אישה מבוגרת.
"כן.." ליליאן מלמלה בהיסוס.
"את כתובה ברשימת אנשי הקשר למקרה חירום של רובין לורנס."
"רובין? איפה
היא? מה קרה?"
"אתמול הביאו אותה אלינו לבית החולים, היא נפגעה ממכונית."
"אני אהיה שם עוד כמה דקות." ליליאן אמרה וניתקה.
ליליאן חייגה אל
דאגי באופן מיידי.
"דאגי! בוא
מהר עם האוטו לבית של רובין, חייבים לנסוע לבית חולים."
"תני לי 10
דקות." דאגי אמר וניתק.
לאחר 10 דקות
בדיוק דאגי התקשר אל ליליאן ואמר לה לצאת
הוא חיכה מתחת
לבית וליליאן יצאה בריצה.
הם נסעו לבית
החולים במהירות.
ליליאן התפרצה אל
בית החולים, הולכת אל דלפק הקבלה.
"רובין לורנס?" שאלה את האחות שישבה שם.
"ומי את?"
"ליליאן ג'פרסון, התקשרו אלי לפני כמה דקות , אמרו לי שהיא כאן."
"כן, שם." האחות הנהנה והצביע לעבר המסדרון.
דאגי התקשר לטום
והודיע לו שהוא עם ליליאן בבית החולים וטום התעקש להגיע עם שאר הלהקה.
לאחר מספר דקות
שאר הבנים, יחד עם איזי וג'י נכנסו אל המחלקה בה ישבו דאגי וליליאן, ממתינים.
"איפה
דני?" ליליאן שאלה.
"אמרתי לו שרובין בבית חולים אבל הוא אמר שלא אכפת לו."טום משך בכתפיו.
לאחר מספר דקות הרופא יצא מהחדר ואמר שהכל יהיה בסדר, היא לא נפגעה יותר מידי אך
היא עדיין מטושטשת.
כל החבורה נדחסה אל תוך החדר.
"כיסא!" דאגי צעק והתיישב
מהר, זה היה הכיסא היחיד בחדר.
"אני אביא עוד כיסאות
מהמסדרון." הארי אמר ויצא, חוזר עם 4 כיסאות.
לאחר כחצי שעה בה החבורה ישבה בחוסר מעש, מצפה לכך שרובין תתעורר הם חזרו הביתה.
"היא היתה ממש חיוורת.." טום
אמר, מתיישב על הספה בסלון.
"נכון, אני מקווה שהיא תהיה
בסדר." ג'י אמרה.
"אולי אני אסע בחזרה ואשאר שם בלילה ,למקרה שהיא תתעורר?" ליליאן פנתה
אליהם.
"לא צריך, ביקשתי שאם יהיו חידושים יתקשרו אלינו." איזי אמרה.
"אוקיי." ליליאן הנהנה
והתיישבה ליד טום.
"רוצים לשתות משהו?" הארי
שאל.
"תה." הם ענו פה אחד פרט לטום "מילקשייק חמאת בוטנים בבקשה!"
"אוקיי." הארי אמר ופנה
למטבח.
השעה היתה 11 בלילה ודלתות בית החולים
נפתחו והוא פנה אל האחות שישבה ליד דלפק הקבלה.
"רובין לורנס נמצאת כאן?" שאל והאחות הנהנה.
"חדר 18." היא אמרה, מורה בידה.
"תודה."
"אם אתה נשאר כאן ללילה תבקש מהרופא הסדרן שיביא לך מצעים."
"בסדר, תודה." הוא חייך חיוך
מאולץ והלך לכיוון החדר.
הוא נכנס אל החדר בשקט, היו בו 2 אנשים
נוספים. מיטתה של רובין עמדה בצמוד לקיר.
וילון הפריד בין המיטות והוא עמד ליד
מיטתה והסית את הוילון עד הסוף.
הוא הוריד את מעילו וזרק אותו על הכיסא, מתיישב ומקרב אותו אל המיטה.
הוא העביר את אצבעותיו על ידה באיטיות,
נרתע לאחור כאשר זזה.
הוא נשען לאחור על הכיסא, מביט בה –
העייפות תפסה את מקומה לאחר דקות ספורות והוא נרדם.
גופו החליק מעט מהכיסא וראשו נתלה
בכבדות מעבר למשענת.
2 בבוקר
רובין פקחה את עיניה באיטיות והתהפכה
במיטה.
"דני.." היא מלמלה בלחש
ונשכבה על צידה, מביטה בו.
היא הביטה בו שעה ארוכה.
דני זז בכיסא והחליק למטה עוד קצת, מה
שגרם לראשו לפגוע במשענת קלות.
"ממ.." הוא המהם ופקח את
עיניו, מתיישר בכיסא. מבטו פוגש בשל רובין.
"למה אתה כאן?" היא שאלה בלחש
על מנת לא להעיר את שאר האנשים בחדר.
"דאגתי לך." הוא משך בכתפיו.
"לא היית חייב להישאר." רובין
אמרה.
"זה לא כזה עניין גדול, גם בבית וגם פה אני ישן."
רובין זזה הצידה, מפנה לו מקום על המיטה
ודני התיישב.
"אבל ישנת על הכיסא, לא נתפס לך
הצוואר?" היא נשכה את שפתה.
"קצת, שטויות." הוא אמר בחיוך
קטן.
רובין התישרה במיטה לכדי ישיבה והניחה
את ידיה על כתפיו, מתחילה לעסות את צווארו וכתפיו בעדינות.
"רובין.." דני אמר בשקט והניד
בראשו.
"אני מצטערת.." היא אמרה
ונשקה לעורפו, אצבעותיה ממשיכות לעבור על כתפיו.
"אפשר להבין אותך." דני אמר
והסתובב אליה, "תודה." הוסיף,מעביר את ידו מעורפו לכתפו.
רובין משכה בכתפיה וחייכה.
"בואי לפה." הוא אמר ומשך אותה אליו, מנשק אותה.
"אני אוהב אותך." דני לחש לה
בין הנשיקות.
כאשר התנתקו רובין התרוממה מעט וכרכה את ידיה סביב צווארו "אני אוהבת אותך כל
כך."
"מה השעה?" דאגי שאל כאשר
הכניסו סרט נוסף אל הדיוידי.
"אין לי מושג." ליליאן אמררה "טום! מה השעה?" שאלה, מעירה
אותו.
"מה? אה? 3 וחצי." הוא מלמל
ונרדם שוב, ג'יאו מלטפת את ראשו.
"יש לי עבודה על הבוקר ככה שאני לא אוכל."
איזי אמרה, מעקמת את פניה.
"כן גם לי יש משהו במשרד.." ג'יאו
הוסיפה.
"אני אבוא." הארי אמר
"וברור שגם אני." דאגי אמר גם כן .
"טוב, אנחנו פורשים לישון."
דאגי אמר לאחר כחצי שעה, מושך את ליליאן אחריו לחדרו.
"טום..טומי קום, בוא לחדר
לישון." ג'יאו העירה את טום והוא התלונן על כמה שהוא עייף, עולה בעקבותיה
לחדרו.
"טוב..נזרום עם כולם." הארי
אמר וכיבה את הטלוויזיה, הולך עם איזי לחדרו.
"אני מזהירה אותך שאני קמה
מוקדם." איזי אמרה והארי הנהן.
שמש הבוקר חדרה דרך וילון בית החולים
השרוף, מה שגרם לדני להתעורר במיידיות.
הוא פקח את עיניו והתרומם מעט ממקומו, מביטה ברובין שישנה לצידו, לוקח את השמיכה
הדקיקה שהיתה על המיטה, מכסה אותה.
לאחר כדקה נשמע קול של דלת נפתחת ואחות שנראתה בשנות ה50 לחייה התקרבה אל המיטה של
רובין.
"בוקר טוב." אמרה בחיוך ודני החזיר לה חיוך קטן "בוקר טוב."
"אני צריכה להעיר אותה כדי להעביר
כמה בדיקות." האחות אמר ודני הנהן כמבין.
"אפשר שהיא תישן רק עוד קצת? בבקשה." הוא ביקש.
האחות הירהרה לגרע ולבסוף הנהנה "רק קצת, אני אחזור עוד חצי שעה."
"למרות שאני מאמינה שהיא קיבלה טיפול מצויין." היא חייכה ודני גירד
בעורפו במבוכה והיא יצאה מהחדר.
"רובין!!" דאגי,הארי,ליליאן וטום
קפצו ורצו לכיוון רובין ודני שחזרו הביתה מבית החולים.
"איך את מרגישה? מה הרופא אמר?" הם
הציפו אותה בשלל שאלות
"הכנתי לך מרק רגל!" טום אמר בשמחה
"תסלחו לי.." היא קטע אותם, מחזיקה
בפיה ורצה מהר לכיוון השירותים הקרובים.
"היא.. היא לא אוהבת מרק רגל?" טום
שאל בקול פגוע מעט
"אל תקח קשה. זאת רק תופעת לוואי שהרופא
אמר שתהיה לה מהתרופות" דני השיב טופח על שכמו של חברו
"אני אלך לבדוק מה איתה" דני אמר
ופנה לכיוון השירותים, דופק על הדלת קלות.
"רובין, את צריכה משהו?" שאל
"לא תודה. רק תביא לי מגבת ובגדים, אני
רוצה להכנס להתקלח" השיבה.
"אין בעיה" אמר ועלה למעלה לחדרו.
"הארי, מחפשים אותך בטלפון!" צעקתו
של דאגי נשמעה בעוד הארי היה במקלחת.
"מי זה?" הארי השיב
"אני לא יודע, לא שאלתי" נשמע קולו
של דאגי קרוב יותר
"אוקי אני יוצא"הוא אמר, יוצא
מהמקלחת לובש את הבוקסר שלו בזריזות ויוצא מחדר האמבטיה ותוך רגע הרגיש חבטה חזקה
בפניו.
"חעעעע! אני לא מאמין שעוד פעם נפלת
בפח!" צחק דאגי, מחזיק ביד אחת בכרית ובשניה בבטנו.
"מצחיק נורא הא?" הארי התעצבן,
חוטף ממנו את הכרית מתחיל להרביץ לו
"לא! מה אתה עושה? הארי!!!" דאגי
צעק ורץ לחדרו בעוד הארי אחריו
"זה מה שאתה מקבל כשאתה מעצבן את
הארי!" הארי אמר וחבט בראשו עוד פעם
"חתיכת..." הוא מלמל וחיפש משהו
לזרוק עליו, לבסוף תפס בקבוקון קטן וזרק עליו אך הארי התחמק
"אחי! אתה דביל? יכלתי להפגע" הארי
אמר בהלם
"שיט" מלמל דאגי מביט בבקבוקון
שהרגע זרק
"מה?" הארי שאל הביט בו ואז
בבקבוקון והבין.
"דאגי? הכל בסדר שם למעלה?" שמעו
את קולה של ליליאן מהקומה התחתונה
"מה? אנחנו לא עשינו כלום!!" דאגי
צעק בפאניקה וברח לחדר של דני והארי ברח לחדרו והסתגר שם.ליליאן נכנסה לחדר והביטה
לרצפה למראה הבקבוק בושם המנופץ שלה
"אפשר להסתתר פה?" דאגי שאל
בפאניקה כשהוא נכנס לחדר
"מה? למה?" דני ורובין שאלו ולפתע
שמעו את צרחתה של ליליאן "דאגי!#%#@#@$^@$^@$^"
"זה למה!" הוא נבהל וזחל מהר מתחת
למיטה.
"איפה הוא!?" היא צעקה, עוברת
בשירותים, באמבטיה,בחדר האורחים ובחדר של טום ואז נכנסת לחדר של דני.
"איפה הוא?!@##%" צעקה בעצבים
"מה?" מלמלו השניים משפשפים את
העיניים כאילו רק התעוררו
"אעאעאעאע@%#%#%" היא צווחה ויצאה
בטריקת דלת מהחדר
"היא הלכה" דני דפק על דופן המיטה
מסמן לדאגי לצאת מהמחבוא
"השטח נקי?" הוא הוציא את הראש,
מביט סביב ולבסוף יוצא וקם על רגליו.
"תעשה מקום" דאגי עלה על המיטה
ונשכב בין דני לרובין
"נו תעשה מקום!!" הוא אמר ובעט
בדני לרצפה נכנס מתחת לשמיכה
"תעשי כפית" דאגי אמר לרובין
"הי!" דני אמר בהלם
"שתוק. אני צריך ניחום" הוא אמר
ונצמד לרובין שגיחכה
"שאני לא אעשה לך מזלג" דני איים
עליו
"נוו אני צריך ניחום והגנה. ליליאן
המרושעת רוצה להרוג אותי!"
"ליליאן הגודזילה" רובין תיקנה
אותו
"אהבתי את הסרט הזה פעם" דאגי המהם
בקול
"אפשר לעשות לו רימייק עם ליליאן!"
דני אמר מנסה לגרש אותו
"הוא נגמר לא טוב. אני אשאר פה"
הוא החליט
"חצוף" דני מלמל, קם מהרצפה והולך
לצד השני של המיטה ונשכב על יד רובין.
"עוף מפה" דני אמר לדאגי
"לא רוצה. הגודזילה בחוץ תהרוג
אותי" השיב בפחד
"עוף כבר!" אמר דני והחל לדחוף את
דאגי מהמיטה
"נוו דיי.." רובין אמרה והכתה בדני
"אתה תהיה בטוח איתנו, הגודזילה לא תגע
בך" רובין אמרה וליטפה את ראשו של דאגי
"אני לא מאמין שהרבצת לי הרגע!"
דני אמר בהלם
"בקושי נגעתי בך"רובין אמרה
"טוב בואו נשחק בפלייסטיישן" דאגי
העביר נושא והתגלגל לקצה המיטה והתיישב שם ואחריו דני ורובין.
"לאאאאאא!!!!!" נשמעה צעקתו של
דאגי לאחר כמה דקות של משחק
"אני לא מאמין שניצחת אותי!" הוא
אמר בהלם מביט ברובין
"אהא. ראית מה זה?" רובין אמרה
וחייכה
"חכי חכי אני אנצח אותך! עוד סיבוב!"
הוא הכריז
"אה כן?" רובין גיחכה בזילזול
"אל תזלזלי בי ככה!" דאגי אמר
"אז איך לזלזל בך?" רובין החזירה
"נייס" דני אמר והביא כיף לרובין.
"אני לא מדבר איתכם!" דאגי הצהיר ויצא מחדרו של דני, הולך לחדרו שלו.
"ליליאן." דאגי קפא כאשר הבחין בה עומדת בחדר בשילוב ידיים.
"תשב על המיטה!" היא צעקה עליו והוא התיישב מביט בה בהלם קל.
ליליאן הורידה את חולצה והחליקה את מכנסיה במורד רגליה מתישבת על דאגי בפיסוק
רגליים.
"מה?" הוא מלמל בשוק.
"דאגי.." הוא שמע לחישה באוזנו.
"דאגי!" הקול התגבר.
"דאגיי!!!!!"
דאגי פקח את עיניו "אעאעאעאעאע!!!!!!" פרצופו של דני היה סנטימטרים
ממנו.
"מה עובר עלייך?" דני שילב את ידיו מביט בו.
"איפה ליליאן?" הוא שאל.
"מי?" דני מלמל.
"ליליאן..." דאגי אמר.
"קיבלת מכה בראש?" דני הניד בראשו ויצא מהחדר.
דאגי ירד לקומה התחתונה ופנה אל טום "איפה ליליאן ורובין?"
"מי?" טום הביט בו במבט שואל.
"ליליאן...רובין..."
טום משך בכתפיו ושם את חולצתו "חתיכת שינה דפקת...תתלבש, הולכים לחתום
למעריצים."
"ישנתי?" דאגי מלמל בחוסר הבנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
