כרגע אני חולה בבית וגוססת לי לאיטי מול המחשב כבר יומיים.
שוכרת דירה לבד בפתח תקווה, חולונית לשעבר, בת-ימית לשעבר ואפילו אשדודית לשעבר וכרגע עובדת בתל אביב וכל המשפחה מפוזרת ברחבי הארץ. ככה שאין מי שיטפל בי או אפילו יקפוץ לבקר מרוב שאני גרה רחוק מכולם (מבחירתי האישית).
החיים שלי בזמן האחרון מתחילים להתפרק סביבי. הייתי בקנדה במשך שלושה חודשים מאפריל עד יולי. מאז שחזרתי אני מרגישה כאילו נכנסתי לתוך סט של סרט מהבמאים של "ויוה". הכל פתאום כל כך דרמטי. אנחנו בסוף אוקטובר, חלפו רק ארבעה חודשים מאז שחזרתי והספקתי להדלק על בחור שעבדתי איתו בקנדה, זה לא עבד. ועכשיו אני כרוכה אחרי בחור שאני עובדת איתו בעבודה הנוכחית. יש לו חברה, ככה שגם זה לא יעבוד. לא הפריע לי שיש לו חברה והצעתי לו כמה פעמים לשבת איתי באיזה בית קפה. ישבנו. הוא מצידו נתן לי לספר בפגישה הראשונה שלנו על עצמי. ואני מצידי נהניתי שיש מישהו ששואל ומתעניין באמת סוף סוף במי ומה אני. כל כך הרבה אנשים נהנים פשוט להכנס באמצע המשפט ולהתחיל לדבר על עצמם ואני נותרת בלית ברירה שותקת ומאזינה בשקט. היה לי נחמד לשבת עם מישהו שבאמת רצה לדעת עוד עליי. התעניין. לקראת סוף הערב הוא יזם נשיקה שפשוט התלהטה מרגע לרגע וגרמה לי להצטער שאני קופאית בסופר שהוא בו אחראי משמרת ושבעצם יש לו גם חברה. התנשקנו עוד כמה פעמים וככה בערך נגמר הערב שלנו.
למה אני אוהבת את כל הסיבוכים האלה? איך אני תמיד מוצאת אותם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
