כשהתחלתי את התואר הכרתי בחור חתיך בלימודים. הוא כל כך מצא חן בעיניי שזה כאב.

כשאני והאקס נפרדנו, מצאתי את עצמי מהר מאוד במיטה שלו והוא בשלי (פעם השותפה אמרה שאני חייבת להנמיך את הקול תוך כדי).

התלהבתי! התרגשתי מהגוף שלו, התרגשתי מתשומת לב של גבר חדש אחרי שנתיים, התרגשתי מלהבריז מקורסים כדי להזדיין.

אבל כשההתלהבות ממנו ירדה, התחלתי לעכל את הפרידה מהאקס. 

כשהייתי לכודה באותו הרגע, נתתי לעצמי את כל הסיבות בעולם למה אני בעצם סבבה והוא האידיוט.

עכשיו - הוא באמת אידיוט. אבל אני הייתי לא בסדר.

הייתי לא בסדר שהשליתי אותו שיש פה מעבר לריבאונד. הייתי לא בסדר שאמרתי לו שאני אוהבת אותו גם למרות שלא הרגשתי את זה, ופשוט לא היה לי נעים לא לענות בחזרה. הייתי לא בסדר שיצרתי קשר עם האקס תוך כדי. הייתי לא בסדר כשלא חתכתי את זה הרבה לפני. הייתי לא בסדר שלא הצעתי שנהיה יזיזים וזהו, זה היה יכול לתפוס. הייתי לא בסדר ששברתי לו את הלב. הייתי לא בסדר גם אחרי שחתכתי.

כששואלים אותי - אני מספרת שזה סתם מישהו שיצאתי איתו בתואר,

שהיה שוביניסט וקמצן ופריפריאלי ווכחן. 

ולמה נזכרתי בזה פתאום אחרי 3 שנים?

בימים האחרונים כשאני מסכמת לעצמי את קורות חיי כרווקה אני מצד אחד מרגישה שהיו לי מספיק הרפתקאות, ומצד שני זוכרת לטובה את ההתחלות ואת הסקס ואת ההתרגשות.

ברוח התקופה של הקונפשנס של מוסדות לימוד כאלו או אחרות, אני מעלה בראשי סיפורים מצחיקים שעלו באמת,

אבל שלא הייתי מפרסמת בחיים.

כי גם באנונימיות לא נעים לי לומר משהו על העבר כאשר ההווה שלי כל כך מושלם. למה אני בכלל מתעסקת בעבר?

חשבתי שהתגברתי על החרא הזה ב2015.