שחררו אותי מהכלוב!

בחיים שלנו אנחנו פוגעים בהרבה אחרים, והרבה פעמים בלי להתכוון. אנחנו לא תמיד חושבים על זה, לא תמיד נמצא לנו בראש שפעולה X שאנחנו עושים, תגרום לפגיעה, אבל זה קורה ואי אפשר להימנע מזה.

אז מה? זה לא אומר שמותר לי לצאת החוצה עם רובה ולהתחיל לירות באנשים. כי כשאנחנו יכולים, אנחנו חייבים להימנע מפגיעה. זה ההבדל בין להיות נזיר מתבודד אי שם בהרים, לבין לחיות בחברה. להרבה אנשים קשה, משום מה, להבין את זה, למרות שלי זה נראה מובן מאליו.

 

אני אתן לכם דוגמה: יוסי הלך ברחוב, כשלפתע ראה בחלון ראווה חולצה חדשה ויפה. נכנס יוסי לחנות וקנה את החולצה. כמה שעות אחר כך, יוסי גלש באינטרנט וגילה שבגדים שיוצרו בסין, כמו החולצה החדשה שלו, מיוצרים על ידי ילדים קטנים בתנאי עבדות. חשב יוסי: "אין מה לעשות, פגעתי בילדים היום. לא יקרה כלום אם אני אפגע בעוד קצת ילדים". לכן הוא יצא מהבית, לקח חופן אבנים והתחיל לזרוק אותן על ילדים קטנים.

זה נשמע לכם כמו סיפור הגיוני? אם לא, הנה עוד דוגמה:

איציק טייל לייד הפארק, וראה כמה פעילי אנונימוס שמחלקים פליירים למען זכויות בעלי חיים. איציק ניגש אל אחד מהם ואמר: "אתה חושב שאתה עוזר לבעלי חיים? כשאתה הולך ברחוב אתה דורך על נמלים! זה לא משנה כלום אם אתה לא אוכל בשר - אתה רוצח בעלי חיים בכול מקרה!"

 

בחיים צריך להבדיל בין שני סוגים של פגיעות: אלה שקשה יחסית להימנע מהם, כי קשה לשים לב או להיות מודעים אליהן, ואלה שפשוט וצריך להימנע מהן.

לא להיות אלימים, כלפי בני אדם וגם בעלי חיים, שייכת לסוג השני.

אבל אלימות כלפי בעלי חיים היא לא רק אלימות גלויה לעין, אלא גם כזאת שלא תמיד רואים. כשאוכלים ביצים, גורמים לכליאת תרנגולות ולהשמדה של המון אפרוחים זכרים. כשאוכלים בשר, גורמים להרבה בעלי חיים להישחט כמו שאף אחד לא היה מאחל לעצמו. כשלובשים בגדים מפרווה או מעור, גורמים לפשיטת עורות של בעלי חיים בעודם בחיים. כשקונים מוצרים שנוסו על בעלי חיים, גורמים להרעלות של המון בעלי חיים, בשיטות שמזמן יודעים שהן לא מוכיחות כלום על בני אדם ושיש דרכים הומניות יותר לבדוק מוצרים, שלא כוללות בעלי חיים. מכול הדברים האלה אפשר להימנע בקלות. ומה הטעם לבקש ביום כיפור סליחה מכול מי שפגעת בו, בלי לתקן את עצמכם אחר כך ולדאוג לא לפגוע עוד באחרים, ככול האפשר?

 

אני עצמי לא תרנגולת קדושה, ולכן לא אסיים את הרשימה הזאת בלי לעשות קצת חשבון נפש בעצמי. אז ככה:

סליחה מכול מי שפגעתי בו בשנה החולפת.

סליחה מכול מי שפגעתי בו גם לפני שנתיים. זה משך החיים של תרנגולת בתעשייה.

סליחה שמרוב צפיפות בכלוב, דחפתי, רמסתי, ניקרתי ופצעתי את אחיותיי לכלוב. זה קרה יותר פעמים משאפשר לספור.

סליחה מהתרנגולות בכלוב מתחתיי, שנאלצות לספוג את כל השאריות שלי שנופלות דרך רצפת הרשת של הכלוב.

סליחה שצפיתי בחברותיי גוועות ברעב או פצועות למוות, מפונות מהכלוב אל מכולות אשפה, בלי שהיה ביכולתי לעשות דבר.

סליחה שלפעמים אני חולמת בהקיץ על עתיד שכנראה לא יתגשם עבורי.

סליחה שלא תמיד הטלתי מספיק ביצים ואכזבתי את הלולן, שרוצה שרק אטיל ואטיל עד שגופי יקרוס.

סליחה שלעתים קרובות מדיי אני חוטאת ומבקשת את נפשי למות.

סליחה שאני שונאת כל כך את האנשים שגורמים לי להיות במצב הזה, בכלוב סוללה, מטילה ביצים מעבר לקצה גבול היכולת, במקום להיות חופשייה כמו שנועדתי להיות. בזבוז של הזמן במחשבות על שנאה לא עוזר לאף אחד, אבל לפעמים אני מרגישה שפשוט אין לי ברירה. אז סליחה, באמת.

 

אבל עכשיו, אולי הגיע תורם של אנשים אחרים לבקש סליחה ממני.