אני מתארת לעצמי שלא, אחרת לא הייתם יכולים לקרוא את הפוסט הזה. אני יודעת שאלה הימים האחרונים של החיים שלי, שכול יום בו אני מתעוררת וסובלת יכול להיות האחרון, ושעוד חודש במקרה הטוב אני כבר לא אהייה כאן.
לא מזמן הייתי בת שנתיים.
אל תאחלו לי מזל טוב עדיין. גיל שנתיים הוא הזמן הכי מפחיד בעולם עבור תרנגולת - בגיל שנתיים הורגים את כולנו, מפנים את כל הלול ומביאים במקומנו תרנגולות צעירות, חדשות, שיסבלו בשנתיים הקרובות בדיוק כמו שאנחנו סבלנו. אבל אני חשבתי שיש תקווה. חשבתי שבזכות אנשים טובים שנאבקים בתעשיית הביצים, אני אהייה התרנגולת האחרונה שתסבול בכלוב סוללה, והדור של תרנגולות שיבוא אחריי כבר לא יהיה כלוא בכלובים.
זה לא קרה, ועכשיו אני מרגישה שההשקעה שלי הייתה לחינם - במשך שנה וחצי, מאז יוני 2009, כתבתי את הבלוג הזה, ואני מרגישה כאילו דבר לא השתנה. חוץ מתגובות חיוביות שאני קוראת פה ושם, האכזבה שלי מהמין האנושי רק הולכת וגדלה עם הזמן.
זה הזמן לרכז את כל מה שנותר מהאופטימיות שבי, ולהאמין שבכול זאת יהיה בסדר, שהכול יהיה טוב כי לא עשיתי שום דבר בחיים שלי, שמגיע לי למות ככה.
שמעתי על אנשים שקוראים לעצמם "החזית לשחרור בעלי החיים". הרבה אנשים אומרים שהם פושעים, אבל לדעתי הם הצדיקים הכי גדולים בעולם. הם חוטפים בעלי חיים ממקומות שכולאים אותם, משחררים אותם בטבע או מעבירים אותם לבית שבו באמת יהיה להם טוב. אבל מה הסיכוי שהם יגיעו דווקא לכאן, ללול שלי? רוב התרנגולות לא זוכות לביקור שלהם, והן נזרקות לזבל כשהן לא מסוגלות להמשיך עוד עם חיי ההטלה, בדיוק כמו שהתעשייה רוצה. אבל קצת לחלום לא מזיק לאף אחד.
אני אנסה לישון עכשיו (משימה לא פשוטה בכלוב סוללה, כמו שאתם כבר יודעים) ולחלום על חיים טובים יותר, בטבע, בלי כלובים ובלי אלימות. כנראה שזה יותר מדיי לבקש בעולם שלנו.
מתנצלת שהפוסט הזה יצא קצת מבולגן - המחשבה על הסוף הקרוב לא בדיוק משפרת את הכתיבה שלי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נולי בת-כרבולת