אומרים שהחורף מגיע. כמה שקשה להאמין, אחרי התקופה הקשה אותה הרבה מאיתנו לא שרדו, סוף סוף מגיע החורף האמיתי. חורף עם גשמים, ברקים ורעמים, חורף כמו שצריך להיות.
אבל אני כבר לא אהייה כאן כדי לראות אותו.
את החורף הקודם אני זוכרת כתקופה מאוד קשה. מצד שני, את כל התקופות בחיי אני זוכרת כתקופה מאוד קשה. כשאנחנו צפופות ככה, הרבה תרנגולות בתוך כלוב קטנטן, כמעט אחת בתוך השנייה, הקור הוא הרבה פחות נורא מהחום. אבל זו רק דעתי האישית - הרבה מאיתנו מתו מהחורף, באותה מידה כמו בקיץ, ככה שזה כנראה לא באמת משנה.
יכול גם להיות שהחורף לא באמת היה קל עבורי, ואני חושבת ככה רק בגלל שעדיין לא התאוששתי מהחום, ואני יודעת שבחורף אני כבר לא אהייה בחיים.
וכמה שהחיים שלי היו קשים, פתאום אני מתחילה להבין שבעצם הרבה דברים יחסרו לי כשאני לא אהייה כאן יותר.
כי כשאתה לא בחיים, אי אפשר להרגיש טיפות של מים מתחילות לטפטף, ולרוץ למחסה לפני שיתגבר.
כשאתה לא בחיים, אי אפשר להרגיש את הגשם נופל עלייך ולהירטב עד לשד העצמות.
כשאתה לא בחיים, אי אפשר לראות את העצים והדשא נרטבים, ולדעת שבקרוב הם יוכלו לפרוח.
כשאתה לא בחיים, אי אפשר להרגיש פרץ פתאומי של רוח, ופתאום לרצות להיסחף רחוק רחוק מכאן.
כשאתה לא בחיים, אי אפשר להתכרבל עם בן או בת הזוג, לשמוע את הרעמים בחוץ ולהרגיש הכי מוגן בעולם.
כשאתה לא בחיים, אי אפשר לראות ברק מאיר את שמי הלילה, ולשנייה אחת העולם הוא הכי בהיר שיש.
כשאתה לא בחיים, אי אפשר להתעורר בוקר ולהריח את הגשם, ששטף את העולם אתמול בלילה.
כשאתה לא בחיים, אי אפשר לחכות כל שנה לראות את העולם משתנה מחדש.
מצד שני, אי אפשר לעשות את כל הדברים האלה גם כשאתה בחיים, אבל כל החיים האלה עוברים בכלוב סוללה.
בשבילי, העולם כולו מורכב מסורגי ברזל, רצפת תיל, אנשים רעים וחמדנים ותרנגולות שנלחמות על כל סנטימטר של מקום בכלוב. אני לעולם לא אדע עד כמה העולם יפה, ואאלץ להסתפק בלשמוע סיפורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נולי בת-כרבולת