שחררו אותי מהכלוב!

יצחק זינגר (1904-1991), בנו של רב, נולד בתחילת המאה ה-20 בכפר leoncin שבפולין וגדל ברובע יהודי עני בוורשה. את השם "בשביס" אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה.

כבר בהיותו בן שש או שבע חש ייסורים גדולים בשל מה שהוא מכנה כשאלת השאלות, החידה הגדולה והקשה ביותר של היקום - הסבל שבעולם, זה של בני אדם ושל בעלי חיים כאחד. בתור ילד ביקש מהספרן ספרים בפילוסופיה המנסים להתמודד עם בעיית הסבל, אך כל התשובות שניתנו לו במהלך חייו - בספרי הפילוסופיה, בספרי המוסר היהודי ובשיחות שניהל - מעולם לא הניחו את דעתו. כל חייו התייסר על כך שבהיותו ילד קרע את כנפיהם של זבובים, ושם אותם בקופסאות גפרורים עם טיפת מים ומעט סוכר לכלכלתם. ההבנה עד כמה אכזרי היה המעשה הלמה בו עוד בילדותו, והולידה בקרבו מחשבות תיאולוגיות ופילוסופיות על סבלם של יצורים חפים מפשע ועל תורת הגמול.

בשביס זינגר קושר בין הדרך שבה נוהגים בני האדם כלפי בעלי החיים לדרך שבה הם נוהגים זה בזה. לדבריו, היה ברור לו שלאחר מלחמת העולם הראשונה תבוא שנייה, שלישית ואף עשירית, בשל אופיו האגואיסטי של המין האנושי וצביעותו, כפי שהם מתוארים על ידו: "כאן הם התפללו ושם הם שחטו. אותם כמרים שהטיפו לאהבה בבוקר יום ראשון צדו שועל, ארנב או יצור חסר ישע אחר בצהרי יום ראשון, או ניסו לדוג דג בנהר הויסלה". הרהורים דומים פקדו אותו גם בארה"ב, כאשר בחן ציור של ציידים וכלביהם: "ראשית, הם הולכים לכנסייה ומזמרים מזמורים לישו, לאחר מכן הם רודפים אחרי שועל מורעב. משוררים דגולים כתבו אודות שירי תהילה לציד, אפילו אמן כמו מיצקיביץ'. כפי הנראה, אדם יכול להיות רגיש מאוד ובאותה עת גם אטום לחלוטין. ללא ספק היו משוררים גם בקרב הקניבלים".

בצעירותו רשם במחברתו שכתוב לעשרת הדברות, ההולם את תפיסתו המוסרית: לדיבר "לא תרצח" הוסיף "לא תרצח או תנצל את בעל החיים, לא תאכל את בשרו, לא תפשוט את עורו, לא תכריח אותו לעשות דברים המנוגדים לטבעו..."

 

הצמחונות הייתה כה חשובה בעיניו של בשביס זינגר, עד שחש צורך לתת לה ביטוי מעל כל במה אפשרית. דוגמה לכך היא הריאיון שקיימו עמו ברגר וברנהרט, שפורסם בספר "השקפות ביקורתיות של יצחק בשביס זינגר". לאחר ששאלו אותו שאלות משאלות שונות, התכוונו המראיינים לסיים את הריאיון, במחשבה שמיצו את כל הנושאים. אולם בשביס זינגר, ביוזמתו שלו, ביקש להוסיף היבט נוסף לריאיון: מקומה של האידיאולוגיה הצמחונית בחייו. כפי שהסביר למראייניו, הוא השתכנע שכל זמן שבני האדם ימשיכו להתאכזר לבעלי החיים הם יסבלו מיחס דומה מצד כוחות עליונים מהם. הוא הביע את תקוותו שיבוא יום ובו ישים המין האנושי קץ לאכילת בשר ולציד, העיד על עצמו שהוא חש אהבה רבה לבעלי חיים, וכי הוא מאמין שאנו יכולים ללמוד מהם רבות, משום שהם קרובים מאתנו לרזיו של העולם, ולסיום טרח להסב את תשומת לב מראייניו לכך ששתי הציפורים שהוא מגדל באהבה כה רבה מעופפות חופשיות בחדר, ואינן כלואות בכלוב (חבל שהוא לא הכיר אותי...)

גם ריצ'רד בורגין, שריאיונות שקיים עמו הולידו את הספר "שיחות עם יצחק בשביס זינגר", שאל את בשביס זינגר על אמונתו ביחס לבעלי חיים. "אנשים רגישים ובעלי-מחשבה חייבים להגיע למסקנה, שאין בך אצילות-נפש אם אתה קוטל יצורים חיים. אינך יכול לדרוש צדק כשאתה שוחט ומענה יצור חלש ממך. חשתי שאהיה צבוע, אם אדבר או אכתוב נגד שפיכות דמים ובאותה עת אשפוך דם... לדידי הגיוני הוא, שאם אתה מאמין ברחמים ובצדק - לא תוכל לנהוג אחרת בבעלי-חיים רק משום שהללו חלשים ממך או נבונים פחות. אין זה מענייננו לשפוט בעלי-חיים. יש להם התבונה שהם נזקקים לה לקיומם".

 

בשביס זינגר האמין באמונה שלמה, בדברים ששם בפי יוסף שפירא, גיבורו הצמחוני של ספרו "החוזר בתשובה": "כל עוד אנשים שופכים דמם של יצורי אלוה, לא ייכון שלום עלי אדמות. אך כפסע בין שפיכת דם בעלי-חיים לבין שפיכת דם אדם".

יוסף שפירא הופך לצמחוני אידיאולוגי, ואף מקים בארץ ישראל משפחה דתית צמחונית.

מרשימתו "בחדרה של צשה" ניתן ללמוד את כוחו של ההרגל, שמקהה את הרגישות לסבלו של האחר, בין אם האחר הוא בעל חיים ובין אם הוא בן אדם. מכרתו החדשה, צשה, מתפארת באוזניו: "לאמא שלי לא היה לב להכין דג לשבת והיא נתנה אותו לי. לקחתי סכין וישר חתכתי לו את הראש. הוא פרכס, אבל לא היה אכפת לי? אני חותכת ממנו חתיכות, הוא מפרכס בידיים שלי ולא אכפת לי", וזאת למרות שהיא מודעת היטב לכך ש"כואב לו נורא". עילה נוספת להתפארותה היא: "בלובלין גרנו על יד שוחט, והוא שחט תרנגולות בחצר. אמא שלי לא יכלה להסתכל, אבל אני הסתכלתי". מזועזע מדבריה הוא שואל אותה אם הייתה מסוגלת לשחוט תרנגולות במו ידיה, והיא משיבה: "אינני רגילה, אבל למה לא? הגויות מולקות את ראשי התרנגולות. הכל הרגל. כל דבר הוא הרגל". קביעה זו שלה מובילה את המספר לשאלה המתבקשת: "אולי אפשר להתרגל לאכול גם בשר אדם?".

יעקב, גיבור הסיפור "העבד", שכל משפחתו נטבחה בפרעות שפרעו הפולנים ביהודים והוא עצמו נמכר לעבדות, יוצר קשר אינטואיטיבי בין בשר בעלי חיים לרצח ילדיו: "בשנות שביו לא טעם בשר ובחל בבשרם של יצורי הבורא. בשבת חייב אדם לאכול דגים ובשר, אך הם נתקעו לו בגרונו. היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים ביהודים. המלים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה הי ה עליו כאילו הוא אוכל מבשר ילדיו. אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל". יעקב הופך לצמחוני, ואפילו לטבעוני, שאינו ניזון מכל מוצר מן החי, ומתמיד בתזונה זו גם לאחר שהוא משתחרר משביו ועד יום מותו.

בכמה מקומות בסיפוריו מדבר בשביס זינגר על שואת בעלי החיים, ויוצר משוואה בין היחס של המין האנושי לבעלי החיים לייחסם של הנאצים ליהודים:

גיבור הספר "שושה", הוא הסופר אהרן גריידינגר, שהביוגרפיה שלו ותפיסת עולמו חופפות לאלו של בשביס זינגר עצמו, כולל הפיכתו לצמחוני. בבגרותו, כאשר נפגש אהרן עם חברת ילדותו שושה, היא הזכירה לו כיצד נהג בילדותו לתפוס זבובים. הוא מבקש ממנה שלא תזכיר לו זאת, וכשהיא שואלת בתמימות מדוע לא, הוא עונה: "מפני שאנו עושים לברואי אלוהים מה שעושים הנאצים לנו".

ברשימה "שלוש פעמים יוסל" הוא מספר כיצד שיתף אותו חברו יוסל, שאיבד בשואה את אישתו וכל ילדיו, בתובנה שאליה הגיע: "מין האדם הוא נחש ארסי, נמר, רוצח, סאדיסט, כל רע שבעולם. מה שבנאדם לא יאמר, מה שלא יטיף, מכיר הוא למעשה רק בעוצמה, עוצמה ברוטאלית? ביחסנו לבהמות ולעופות כולנו נאצים. אלה שאינם מודים בכך, הם צבועים שפלים, שקרנים ובזויים".
אולם הסיפור מסתיים בנימה אירונית מרה. מסתבר שנאה דורש, אך לא נאה מקיים. כאשר שב המספר לפגוש ביוסל, לאחר ששיקם את עצמו בארה"ב, התעשר ונשא אישה, פונה יוסל "בהרחבה, בנוסח גבירי" לאשתו ושואל: "וול, איפה הכבד הקצוץ?". דומה שהייסורים הם שחידדו את רגישותו של יוסל לסבלם של בעלי החיים, אולם "וישמן יוסל ויבעט". חיי המנעמים שאליהם שב הדחיקו את בעלי החיים הסובלים מתודעתו, והשיבו אותם לצלחתו.

קישור חזק בין השואה ובין יחס המין האנושי לבעלי החיים אנו מוצאים גם אצל הרמאן, גיבור הרומן "שונאים, סיפור אהבה". שתיים מהמובאות החזקות ביותר בכתביו של בשביס זינגר, הקושרות בין שואת היהודים לשואת בעלי החיים, מצויות בספר זה:
ביום קיץ יפה ערך הרמאן טיול, שהופרע לפתע: "הרמאן דימה לשמוע צווחה של תרנגולת או של ברווז. היכן-שהוא, בבוקר קייצי נפלא זה, נשחטים עופות. טראבלינקה מצויה בכל מקום". הקביעה כי "טראבלינקה מצויה בכל מקום" היא דיבור משולב, ספק של הגיבור וספק של המספר, ולמעשה - של שניהם, שהרי תפיסת עולמו של הגיבור היא תפיסת עולמו של המספר.
אמירה נוספת ברוח זו מופיעה פעם נוספת בספר, והפעם בבירור מנקודת התצפית של הרמאן, אם כי אין ספק שהיא משקפת את נקודת התצפית של בשביס זינגר עצמו:
"המפרץ היה מוצף-שמש וגדוש סירות, מהן שבו זה עתה מהפלגות של לפנות-בוקר אל הים-הפתוח. דגים, שעוד לפני שעות מעטות התרוצצו במים, היו עתה מוטלים על הסיפונים כשעיניהם זגוגיות, פיותיהם פצועים והם מלאים כתמי-דם. הדייגים, והם ספורטאים חרוצים, היו שוקלים את הדג ומתגאים בשללם. כל אימת שהיה הרמאן עד לטבח של חיות ודגים, מילאה אותו תמיד מחשבה אחת: בהתנהגותם כלפי בעלי חיים, כל בני-האדם דמו לנאצים. רגש העליונות שבו נהג האדם כרצונו כלפי יצורים אחרים, הדגים את התורות הגזעניות הקיצוניות ביותר, העקרון שהכוח הוא הצדק".

ואילו הרץ גרין, הגיבור העיקרי של הרומן צללים על ההדסון, כורך בקובלנה שלו כלפי האל את מחנות ההשמדה שהקימו הגרמנים ואת סבלם של בעלי החיים. באחרית הדבר מופיע מכתב של הרץ דויד גרין, שעבר להתגורר במאה שערים, לידידו מורס גומבינר, ובו הוא כותב בין השאר: "כל עוד ממשיכים עמים אחרים ללכת לכנסייה בבוקר ולצאת לציד אחר-הצהריים, הם יישארו חיות לא-מרוסנות וימשיכו להקים מתוכם היטלרים ומפלצות אחרות. עכשיו זה ברור לי כשמש".

 

האמירה המפורסמת ביותר של בשביס זינגר בעניין זה, לקוחה מהסיפור "כותב המכתבים". גיבור הסיפור הוא הרמן גומבינר, רווק מעל גיל חמישים, עורך, מגיה ומתרגם, שעבד בהוצאת ספרים עברית עד שנסגרה, בעל כוחות ספיריטואליים, שמתכתב עם נשים בעלות כוחות דומים. הרמן הוא צמחוני בעל הכרה, וכשעכברה מוצאת את דרכה לדירתו, הוא דואג להשקות אותה ולהאכיל אותה, ואף מעניק לה את השם "חולדה", על שם הנביאה המקראית. כאשר הוא נופל למשכב והוא אינו מסוגל לרדת מהמיטה לדאוג לצרכיה של העכברה הוא מתפלל לאל שלא יניח לה למות מרעב. לאחר שהוא מתאושש ממחלתו הקשה הוא נזכר בבעתה ובבושה בעכברה, שאיש לא האכיל אותה, והוא סבור שמתה (אולם הוא טועה, כפי שהוא עתיד לגלות בשמחה ובהקלה). הייאוש משתלט עליו והוא מתפלל לנשמתה. בצר לו, הוא מדבר עמה בלבו, כשהוא עורך חשבון נוקב עם המין האנושי: "מה הם יודעים, כל המלומדים האלה, כל הפילוסופים האלה, כל מנהיגי העולם ? על שכמותך? הם שכנעו עצמם שהאדם, החוטא הכי גרוע מכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל יתר היצורים נוצרו רק כדי לספק לו מזון, עורות, להיות מעונים, מושמדים. ביחסם אליהם כל האנשים הם נאצים; בשביל בעלי החיים זוהי טרבלינקה נצחית. ובכל זאת, האדם דורש את רחמי שמים".

לסיום יש להזכיר, כי כתביו של יצחק בשביס זינגר הביאו את היסטוריון השואה צ'רלס פטרסון לחבר את ספרו החשוב והיסודי "כל יום הוא טרבלינקה", שמשווה את התפיסות שהובילו לשואת העם היהודי עם התפיסות שהובילו לניצול המתועש של בעלי החיים, הקיים בתקופתנו. את הספר הוא מקדיש ליצחק בשביס זינגר, שממנו שאב את שם הספר.

 הוצאת פרדס, מו"ל התרגום העברי של "כל יום הוא טרבלינקה", מפרסמת גרסה אלקטרונית בחינם של הספר - חובה לקרוא!

אינגה וויקטור נפגשו לראשונה ביום האהבה.

וזה קצת מצחיק, כי דווקא בשבילם לא הייתה שום משמעות למושג הזה, יום האהבה. בזמן שאנשים בכול העולם היו מציעים נישואים בהמוניהם, או לפחות קונים זר פרחים לחברות שלהם, אינגה וויקטור פשוט קמו בבוקר, פנו לעיסוקיהם, עשו פעילויות של יום רגיל והלכו לישון בלילה, בלי להרגיש בכלל שקרה משהו מיוחד באותו יום.

אבל יום האהבה ההוא היה היום המיוחד ביותר בעולם עבורם. לא בגלל התאריך, אלא בגללם.

 

הכול התחיל, בעצם, הרבה לפני כן, עם אחיו הגדול של ויקטור. טכנית, הוא היה בעצם אחיו התאום, אבל קשה להתייחס אליו ככה. הוא יצא אל אוויר העולם מספר דקות לפני ויקטור, ומאז זה היה הרגל בשבילו, להיות תמיד לפני ויקטור, בכול.

הוא למד ללכת לפני ויקטור. כשאימא הביאה אוכל טעים, הוא זלל אותו לפעמים לפני שוויקטור הספיק בכלל לטעום. כשהם שיחקו, הוא תמיד ניצח. ובלית ברירה, ויקטור פשוט למד לחיות עם ההרגשה שהוא שווה פחות.

אינגה, לעומתו, הייתה תמיד מספר אחת. בניגוד לכול מי שהיא הכירה, היא הייתה בת יחידה, וככזאת היא נהנתה מתשומת לב מלאה של אימא שלה, עשרים וארבע שעות ביממה. אימא כל כך שמחה כשאינגה נולדה סוף סוף, שהיא דאגה תמיד לשמור אותה קרוב אליה - גם לבד, גם כשהיא הייתה עם חברותיה. גם בלילה היא אף פעם לא הסכימה להיפרד מאינגה, למרות שמסיבות ברורות, ההרגל הזה היה עולה לפעמים על העצבים של אביה.

 

זמן רב חלף. אינגה גדלה להיות צעירה יפה שלא יודעת צער, וויקטור כבר התרגל לזה שהוא פחות מוצלח מאחיו, שבינתיים התחיל לנתב את ההצלחה שלו לתחומים אחרים, או ליתר דיוק, לתחום אחר אחד: להרשים "פרגיות" צעירות, וכמה שיותר. אח של ויקטור היה גבר-גבר, והוא תמיד השוויץ בכוח שלו ובאומץ שלו וכמה הוא יותר טוב מכולם. כל לילה הוא היה מבלה עם מישהי אחרת, ולאט לאט התחיל להתגבש מסביבו מועדון מעריצות שלם. הן הכירו את ויקטור, שעדיין היה בסביבה, וכולן חשבו שהוא מאוד נחמד - וכידוע, אף אחת לא רוצה מישהו שהוא רק "נחמד". לבסוף, ויקטור הבין שאין לו שום סיכוי להצליח כל עוד הוא בסביבה עם אחיו. הוא נפרד לשלום ממשפחתו ועזב את הבית, לחפש חיים משלו.

 

ויקטור נדד ימים רבים והגיע למקומות שהוא מעולם לא ביקר בהם, כי למען האמת, הוא מעולם לא התרחק מהבית יותר מדיי. המזל שלו היה, שהוא ידע להסתדר בחוץ: כשחיים עם אח כמו שלו, לומדים להסתפק במועט. הוא הצליח למצוא כל לילה מקום להישאר בו, ובבוקר היה עוזב מייד למקום אחר. אלה היו חייו במשך שבוע לפחות.

יום אחד, כשעבר ביער סמוך לאחת הערים, הוא הבחין בדמות בודדה, מנסה להסתתר בין שורשיו של אחד העצים. כשהתקרב אליה, הבחין בצעירה יפה, רזה מאוד, שנראתה כאילו בעבר לא ידעה צער, אבל עכשיו כנראה איבדה הכול. אחרי שהבטיח לה שאין לו כוונה לפגוע בה, ויקטור שאל אותה מה קרה. והיא סיפרה לו.

 

זה היה יום שטוף שמש שאינגה בילתה בחוץ עם משפחתה, בלי לחשוד בכלל שמשהו רע עומד לקרות. לפתע, בלי שהן בכלל הבחינו, נשמעה ירייה, ואבא של אינגה שכב מדמם, ללא רוח חיים. הם ניסו לברוח, אבל עוד ועוד יריות נשמעו, ועם כל אחת מהן, מישהי צנחה מתה. אינגה הסתובבה לאחור והצליחה להבחין באיש שלבש מדים, המדים שהפחידו כל אחד יותר מכול: מדים של אותם אנשים שחשבו שהם מעל כל השאר, אנשים שחשבו שמגיע להם לשלוט על כולם, אנשים שנתנו לעצמם את הזכות לכלוא, לשעבד ולהרוג את כל מי שלא דומה להם. אנשים שרק בסיוטים הכי גרועים שלך חשבת שהם יגיעו אליך.

אינגה הצליחה להימלט. היא לא ידעה מה עלה בגורל המשפחה שלה, אבל היא ידעה שהיא לא תראה אותם יותר לעולם. היא ברחה ליער, והסתתרה שם עד אותו יום.

 

ויקטור הצטער מאוד כששמע את הסיפור. הוא הבטיח לאינגה שהיא לא תצטרך להיות עוד לבד. כל חייו, הוא סיפר לה, הוא נאלץ להסתדר בכוחות עצמו. זה לא סתם מקרה שהם נפגשו, כי עכשיו הוא בטח יוכל לעזור לה. בזכות ויקטור, אינגה שרדה, וכעבור זמן מה ביחד, הם החזירו את האושר אחד לחיים של השני.

בדיוק שנה חלפה מאותו יום. אינגה וויקטור עדיין ביחד, יש להם משפחה קטנה ומאושרת. ויום אחד, הוא הבטיח לה, כל בני האדם יבינו שהם לא עליונים על שאר בעלי החיים, ויפסיקו להתעלל ולטבוח בנו. זה יהיה היום שבו העולם כולו יהיה חופשי.