לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שחררו אותי מהכלוב!


מנסה להיזכר בפעם האחרונה שראיתי אור יום...

Avatarכינוי:  נולי בת-כרבולת

בת: 16

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הייתי רוצה שישנאו אותי


ערבים שונאים יהודים, חרדים שונאים ערבים, חילונים שונאים חרדים, סטודנטים שונאים אברכים, וההפך. ובכול מקום מסתתרים גם אלה ששונאים את כל מי ששונה מהם: הומואים, רוסים, אתיופים, מזרחיים, שמאלנים, ימניים – הכול הולך, והכול מאותן סיבות: כי נולדנו שונים.
 
אז איפה אני במשוואה הזאת?
מסתבר שאף אחד לא סופר אותי בכלל. למרות שאני ועוד 7 מיליון כמוני סובלות מההתעללות הקשה ביותר בחברה, רק בגלל שנולדנו שונות מכם, לאף אחד לא אכפת. וזאת בדיוק הבעיה: ההפך מאהבה היא לא שנאה, אלא אדישות. אותי אנשים לא שונאים – הם אדישים אליי.
כל החיים אני כלואה בכלוב בגודל של קופסת נעליים. כואב לי לזוז, כואב לי לעמוד, כואב לי לאכול. הביצים שאני מטילה בקצב של פי 15 ממה שאני מסוגלת, לוקחות ממני את כל האנרגיה. שאר התרנגולות תוקפות ומנקרות אותי בניסיון להשיג עוד מקום. תראו לי אדם אחד – יהודי, ערבי, חילוני, דתי – שמתייחסים אליו בצורה כזאת ואף אחד לא פוצה את המקור למענו.
 
לפעמים הייתי רוצה שישנאו אותי.
אם היו מתעללים בי בגלל ששונאים אותי, מישהו כבר מזמן היה אומר שאין מקום לשנאת חינם בחברה שלנו, ושמגיע לתרנגולות להיות חופשיות. אז כנראה שעדיין היו שונאים אותנו, אבל לפחות היינו חופשיות, ורק מדיי פעם היה מגיע איזה טרוריסט פנאטי וטובח בכמה מאיתנו (בניגוד לעכשיו, שכולנו נידונות למוות תוך שנתיים מקסימום).
הייתי מוכנה גם שישנאו אותי בגלל שאני תלמידת ישיבה שחיה על חשבון המדינה, אנרכיסטית נגד הגדר, או מדליפה של ויקיליקס. אז לפחות הייתי עושה בחיים שלי משהו שאני גאה בו (גם אם לא כולם חושבים כמוני), ולא נרקבת בכלוב קטן.
לעזאזל, הייתי מוכנה אפילו להיות רוצחת סדרתית שמרצה מאסר עולם. אז לפחות הייתי יודעת שכולם שונאים אותי כי באמת מגיע לי, שלא לדבר על זה שאפילו התנאים שלי בצינוק היו טובים יותר מהתנאים שלי עכשיו, כתרנגולת חפה מפשע.
 
אבל איתרע מזלי, ואף אחד לא שונא אותי.
בגלל זה לאף אחד לא אכפת ממני, אלא רק מקבוצות אחרות באוכלוסייה, שלשנוא אותם נחשב לא תקין פוליטית. כמובן שהם לא שותקים ושונאים בחזרה, לא רק את מי ששונא אותם, אלא עוד קבוצות. וזה פשוט לא נגמר. אני לא מכירה הרבה בני אדם, ולדעתי כולם שווים אחד לשני (חוץ מטבעונים, כי הם לא אוכלים ביצים ולא פוגעים בי ובאחרים, אבל זה לא בגלל שהם נולדו טובים יותר אלא בגלל שהם בחרו לחיות בדרך טובה יותר), אבל אם אף אחד לא סופר אותי, אין סיבה שיספרו גם את הדעה שלי.
 
אין מה לעשות, החברה שלנו תמשיך להיות אכולת שנאת חינם ולפגוע בכולם, עד שנבין שאסור לפגוע באף אחד בגלל צבע העור שלו, הנטייה המינית, האמונה, וכן, גם המין הביולוגי שלו. אבל כל עוד אתם ממשיכים לאכול בעלי חיים, אל תתפלאו שאנשים אחרים אוכלים אחד את השני.
 
אגב, התחרות של אנונימוס עדיין נמשכת, ואתם מוזמנים להצביע ולעזור לגייס תרומות למען בעלי החיים בלי להוציא שקל ובלי לקום מהכיסא!
נכתב על ידי נולי בת-כרבולת , 24/12/2010 13:40   בקטגוריות אקטואליה, ביקורת, שחרור קיטור  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להיות טוב בעולם רע


 

לפעמים קשה לי להבין בני אדם. הרבה פעמים אני שומעת תלונות שהחיים קשים, שהעולם רע, שנמאס כבר. מצד שני, אני כמעט ולא נתקלת באנשים שבאמת עושים משהו כדי לשנות את המצב.
מה הפלא? אי אפשר להתלונן שהחיים רעים אלינו, בזמן שאנחנו מתעלמים מסבלם של אחרים. אני יכולה להיות דוגמה קלאסית למקרה הזה: כשאתם מסתכלים על החיים שלי, אני בטוחה שאתם מבינים שרע לי. אני בטוחה שאתם גם יודעים למה, ושאם אנשים לא היו מתעקשים לאכול את מה שיוצא לי מהגוף, לא היו מתייחסים אליי בצורה כזאת זוועתית. ובכול זאת, כמה מכם אוכלים ביצים? רובכם, נכון?

 

האכזריות והרוע בעולם שלנו הם לא רק אירועים קיצוניים שאנחנו שומעים עליהם בחדשות. הם קורים מסביבנו בכול מקום, לפעמים אפילו בלי שנשים לב. אנחנו לא שומעים על רוב האלימות כלפי בעלי החיים, לא כי היא לא גרועה - להפך, היא הכי גרועה שיכולה להיות, אבל בחברה שלנו היא פשוט שגרה. מי שאוכל בעלי חיים, לא באמת חושב על ההשלכות של המעשים שלו. מי שאוכל ביצה, לא חושב שהרגע הוא הרג אפרוח, הטיל מום, כלא תרנגולת, הרעיב אותה ובסוף גם רצח אותה.
אבל אם היינו שומעים בכול יום בחדשות על 800,000 בעלי חיים שנרצחו בישראל, לא היינו מסוגלים לעמוד בזה. מצד שני, אם האלימות טבועה כל כך בחברה שלנו, פלא שאנחנו שומעים כל יום על עוד פשעים ועוד שחיתויות? כמו שאמר פיתגורס כבר במאה השישית לפנה"ס: כל עוד בני אדם אוכלים חיות, הם ימשיכו להרוג אחד את השני. מי שזרע את זרע הרצח והכאב, לא יכול לקצור שמחה ואהבה.

 

וכאן אני מגיעה לנושא הרשומה שלי: האנשים שלא רק לא משתפים פעולה עם הרוע, אלא גם עושים משהו נגדו. אלה שלא רק מרוכזים בכמה כסף הם ירוויחו, אלא גם תורמים אותו למי שבאמת צריך. אלה שלא רק חושבים לאיזו מסיבה לצאת הערב, אלא גם דואגים שיהיה להם זמן לצאת להתנדב בעמותה הקרובה ללבם.
וכן, אני מבינה שבעולם שקשה לדאוג בו לעצמך, קשה לדאוג לאחרים. אני לא מצפה מאנשים שבקושי גומרים את החודש לשום דבר מעבר ליכולות שלהם - אבל אם תסתכלו על מתנדבים בעמותות ועל תורמים, תראו שהם בדיוק כמוכם, והם מוצאים את הזמן או הכסף לעזור.

 

בתור משהו טוב ששמעתי עליו לאחרונה, הייתי יכולה לציין את המשמרות שפעילי עמותת אנונימוס מתייצבים אליהן כל שבועיים, בכול דיון שיש בכנסת על הרפורמה בתעשיית הביצים - אבל על זה כבר כתבתי מספיק בפוסטים קודמים.
במקום זה, אנצל את הבמה לפרסם משהו אחר ששמעתי עליו לאחרונה: הפגנה גדולה נגד תעשיית הפרוות, שאחראית לסבל ומוות של עוד המוני בעלי חיים. ביום שישי 26/11 מציינים את יום שישי הבינלאומי ללא פרוות, והפגנות נערכות בכול העולם. בישראל ההפגנה יוצאת מכיכר רבין בשעה 12:00 ומסתיימת בכיכר המדינה בשעה 14:30. בואו בהמוניכם!

 

נכתב על ידי נולי בת-כרבולת , 17/11/2010 02:27   בקטגוריות ביקורת, אקטואליה, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חשבון נפש של יום כיפור


בחיים שלנו אנחנו פוגעים בהרבה אחרים, והרבה פעמים בלי להתכוון. אנחנו לא תמיד חושבים על זה, לא תמיד נמצא לנו בראש שפעולה X שאנחנו עושים, תגרום לפגיעה, אבל זה קורה ואי אפשר להימנע מזה.
אז מה? זה לא אומר שמותר לי לצאת החוצה עם רובה ולהתחיל לירות באנשים. כי כשאנחנו יכולים, אנחנו חייבים להימנע מפגיעה. זה ההבדל בין להיות נזיר מתבודד אי שם בהרים, לבין לחיות בחברה. להרבה אנשים קשה, משום מה, להבין את זה, למרות שלי זה נראה מובן מאליו.
 
אני אתן לכם דוגמה: יוסי הלך ברחוב, כשלפתע ראה בחלון ראווה חולצה חדשה ויפה. נכנס יוסי לחנות וקנה את החולצה. כמה שעות אחר כך, יוסי גלש באינטרנט וגילה שבגדים שיוצרו בסין, כמו החולצה החדשה שלו, מיוצרים על ידי ילדים קטנים בתנאי עבדות. חשב יוסי: "אין מה לעשות, פגעתי בילדים היום. לא יקרה כלום אם אני אפגע בעוד קצת ילדים". לכן הוא יצא מהבית, לקח חופן אבנים והתחיל לזרוק אותן על ילדים קטנים.
זה נשמע לכם כמו סיפור הגיוני? אם לא, הנה עוד דוגמה:
איציק טייל לייד הפארק, וראה כמה פעילי אנונימוס שמחלקים פליירים למען זכויות בעלי חיים. איציק ניגש אל אחד מהם ואמר: "אתה חושב שאתה עוזר לבעלי חיים? כשאתה הולך ברחוב אתה דורך על נמלים! זה לא משנה כלום אם אתה לא אוכל בשר - אתה רוצח בעלי חיים בכול מקרה!"
 
בחיים צריך להבדיל בין שני סוגים של פגיעות: אלה שקשה יחסית להימנע מהם, כי קשה לשים לב או להיות מודעים אליהן, ואלה שפשוט וצריך להימנע מהן.
לא להיות אלימים, כלפי בני אדם וגם בעלי חיים, שייכת לסוג השני.
אבל אלימות כלפי בעלי חיים היא לא רק אלימות גלויה לעין, אלא גם כזאת שלא תמיד רואים. כשאוכלים ביצים, גורמים לכליאת תרנגולות ולהשמדה של המון אפרוחים זכרים. כשאוכלים בשר, גורמים להרבה בעלי חיים להישחט כמו שאף אחד לא היה מאחל לעצמו. כשלובשים בגדים מפרווה או מעור, גורמים לפשיטת עורות של בעלי חיים בעודם בחיים. כשקונים מוצרים שנוסו על בעלי חיים, גורמים להרעלות של המון בעלי חיים, בשיטות שמזמן יודעים שהן לא מוכיחות כלום על בני אדם ושיש דרכים הומניות יותר לבדוק מוצרים, שלא כוללות בעלי חיים. מכול הדברים האלה אפשר להימנע בקלות. ומה הטעם לבקש ביום כיפור סליחה מכול מי שפגעת בו, בלי לתקן את עצמכם אחר כך ולדאוג לא לפגוע עוד באחרים, ככול האפשר?
 
אני עצמי לא תרנגולת קדושה, ולכן לא אסיים את הרשימה הזאת בלי לעשות קצת חשבון נפש בעצמי. אז ככה:
סליחה מכול מי שפגעתי בו בשנה החולפת.
סליחה מכול מי שפגעתי בו גם לפני שנתיים. זה משך החיים של תרנגולת בתעשייה.
סליחה שמרוב צפיפות בכלוב, דחפתי, רמסתי, ניקרתי ופצעתי את אחיותיי לכלוב. זה קרה יותר פעמים משאפשר לספור.
סליחה מהתרנגולות בכלוב מתחתיי, שנאלצות לספוג את כל השאריות שלי שנופלות דרך רצפת הרשת של הכלוב.
סליחה שצפיתי בחברותיי גוועות ברעב או פצועות למוות, מפונות מהכלוב אל מכולות אשפה, בלי שהיה ביכולתי לעשות דבר.
סליחה שלפעמים אני חולמת בהקיץ על עתיד שכנראה לא יתגשם עבורי.
סליחה שלא תמיד הטלתי מספיק ביצים ואכזבתי את הלולן, שרוצה שרק אטיל ואטיל עד שגופי יקרוס.
סליחה שלעתים קרובות מדיי אני חוטאת ומבקשת את נפשי למות.
סליחה שאני שונאת כל כך את האנשים שגורמים לי להיות במצב הזה, בכלוב סוללה, מטילה ביצים מעבר לקצה גבול היכולת, במקום להיות חופשייה כמו שנועדתי להיות. בזבוז של הזמן במחשבות על שנאה לא עוזר לאף אחד, אבל לפעמים אני מרגישה שפשוט אין לי ברירה. אז סליחה, באמת.
 
אבל עכשיו, אולי הגיע תורם של אנשים אחרים לבקש סליחה ממני.
נכתב על ידי נולי בת-כרבולת , 17/9/2010 02:31   בקטגוריות ביקורת, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנולי בת-כרבולת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נולי בת-כרבולת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)