וואי פאק.
זה פשוט לא נקלט.
שזהו,
כל ה6 שנים האלו ביחד
ופתאום זה נגמר.
לא נקלט.
לא רוצה לקלוט.
להבין שזה באמת הסוף.
אחרי כל מה שעברתי בבית הכלא המכוער שצבוע בצבעי פסטל מכוערים,
כל התחושות שהרגשתי שם.
כל האנשים שהכרתי, ואהבתי, ושנאתי, וריחמתי וקינאתי.
כל הפעמים שחזרתי משם עם חיוך,או אם דמעות בעיניים.
כל הפעמים שחשבתי שרע לי שם ושרק באלי כבר לעזוב.
כל הפעמים שהבנתי שבעצם אני לא רוצה לעזוב, להישאר תקועה ביסודי וזהו.
לאלאלאלאלאלא.
לא רוצה לעזוב את הכיתה שלי.
את השכבה שלי.
לא רוצה לעזוב את כל החברים שרכשתי שם.
לא רוצה לעזוב ילדים מעצבנים מהכיתה,
כי התרגלתי אליהם.
לא רוצה להבין שאני אתגעגע לאנשים שחשבתי שאני לא אתגעגע.
לא רוצה לעזוב את המורות שלי ולקבל חדשות.
לא רוצה לעזוב את הכיתה עם המזגן המקולקל.
לא רוצה לעזוב את הרחבה השכבתית או את האזור בדשא ליד המגרשים שהיינו נפגשים שם.
לא רוצה לעזוב את אולם הספורט שהתגנבתי לשם עם חברות כדי לדבר ולהימרח על המזרונים.
לא רוצה לעזוב את טקסי ביצפר, שכל שנה נראים בדיוק אותו דבר, חוץ ממי שמשתתף.
לא רוצה לעזוב את השירותים המלוכלכים של הבנות, שהיינו מסתגרות שם בנות ומסדרות את השיער מול המראה הקטנה,
או את התא האהוב עלי שהייתי הולכת מדי פעם לבכות בו בשקט.
לא רוצה להיות שוב הכי קטנה בביצפר.
לא רוצה שילדים אחרים יהיו איתי בכיתה, וחלקם אפילו לא מהשכבה שלי.
לא רוצה להבין שאני צריכה להבין שזה נגמר.
"זה לא יחזור, כל זה כבר איננו.
רק זכרונות רק זכרונות,
כאן מהלכים על בהונות.
הזמן עצר, אל נא
אל תעירנו.
עבר זמנה של ת"א הקטנטנה".
כמו שאומר השיר במחרוזת הכיתתית שלי.
זה לא יחזור, זהו זה נגמר.
אבל אני בחיים לא אשכח את כל מה שעברתי שם.
אני לא רוצה להבין שזה נגמר.
שעבר הזמן למחזור ל"א שלי.
6 שנים זה תקופה ארוכה.
הרבה אנשים מהכיתה והשכבה היו איתי עוד מגן חובה וטרום חובה.
ראיתי איך אנשים משתנים וגדלים.
ראיתי איך אני השתנתי וגדלתי.
כל מה שעברתי.
כל החוויות.
כל ההפסקות הגדולות שניסיתי להיתחבר לאנשים.
כל הטיולים בהם ישבתי באוטובוס מאחורה עם כל החברים שלי ורציתי למות מבחילות.
כל הפעמים שמורות יצאו בוכות מהכיתה שלי.
כל הבכיות בשירותים, כל החיוכים שפתחו לי חברויות חדשות, כל פרצי הקנאה העזים, כל תחושות הגאווה
בעצמי, כל ההישגים והכשלונות, החלומות, התקוות והמחשבות.
הכל מתפוצץ ב6 שנים ארוכות.
מהיום שנכנסתי לכיתה א'1 ועד היום שאני אצא מו'1 ואעשה סבב חיבוקים אם כל הילדים בשכבה.
לא נקלט.
לא הוגן.
כ.כ כ.כ עצוב.
זהו.
כבר הבנתי.
זה נגמר.
זהו.
ל"א הלכנו.
ל"א אהבנו.
ל"א למדנו.
ל"א כייפנו.
ל"א זזנו מפה.
ל"א לא רצינו ללכת.
ל"א נגמר.
קיצקיץ
היה פאן.
מחזור ל"א- תודה על הכל.
אני בחיים לא אשכח.
כל מה שעברנו ביחד.
תודה.
וזהו.
זה נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
