מכירים את זה שתמיד שואלים על פאדיחות שקרו לכם? זה בעיקר נפוץ בשאלונים למינהם...

אז אני בנ"א שנוטה להדחיק מאוד דברים ובגלל זה אני אף פעם לא זוכרת. אז הפעם החלטתי, שניה לפני שההדחקה נכנסת לתוקף, לשתף אתכם עם פאדיחה שקרתה לי היום. אנשים שנוטים לנסוע ברכבת הרבה בטח יבינו אותי...

אחרי שעשיתי לילה בבסיס, עבדתי עד השעות הקטנות וכמעט לא ישנתי (זה התירוץ מאחוריו אני עומדת!) נסעתי ברכבת הבייתה- לחיפה. הגעתי לתחנת חוף הכרמל והתחלתי להגיד לעצמי: "ליבי, אל תשכחי שאת צריכה לעבור בגשר. אל תצאי פה!" (מי שמכיר את התחנה בטח מבין למה הכוונה ועל איזה גשר אני מדברת...) קיצור כמו סתומה עברתי את השער החוצה, ולא דרך הגשר. טוב, לא נורא. רק אקח כרטיס לגשר ואחזור חזרה דרך השער. מכירים את 2 המכונות שיש (פה נכנס הידע ברכבות...)? אחת שלוחצים על כפתורים ליד המסך ואחת שלוחצים על המסך? אז שם יש רק את זאת שלוחצים על הכפתורים. לקחתי לי כרטיס נסיעה למחר, בלי שום בעיות, ואז באתי להוציא כרטיס לגשר. ואני כמו סתומה, אחרי ששניה לפני הוצאתי כרטיס בלי בעיה, מתחילה ללחוץ על המסך ולא מבינה למה הוא לא מגיב. ושוב פעם ושוב. בפעם השלישית כבר נותרתי המומה בוהה במסך כשיד הופיעה ולחצה על הכפתור. אני לא יודעת אם היא באה לעזרתי או פשוט התרגזה על טמטום הבלונדינית שמעקב את התור אבל במצבים שכאלה (שאנשים עוזרים לי, לא כשמוציאים אותי מפגרת- תתפלאו, זה לא קורה כ"כ הרבה כמו שנדמה לכם, הקטע של המפגרת ז"א) אני תמיד מחייכת ואומרת תודה. פה הייתי כ"כ נבוכה שאחרי שסיימתי להחליף צבעים לפי מיטב צבעי הקשת (ועוד כמה שלא ידעתי שקיימים בכלל...) לא העזתי בכלל להסתובב ושפרצופי יחשף ועל כן במקום להסתובב זזתי הצידה ובמהרה ברחתי מהמקום. זה היה אחד הדברים היותר מביכים שקרו לי (במיוחד בהתחשב בעובדה שאותו אדם ראה שאני כן יכולה להוציא כרטיס כמו שצריך, לפחות בפעם הראשונה) אבל גם אחד המצחיקים. כל הדרך נקרעתי על עצמי מצחוק. עד כמה שהובכתי יותר צחקתי על עצמי. תמיד תהיתם מאיפה נופלים עליכם כל האוטיסטים האלה? עכשיו אתם יודעים. זה פשוט אנשים שלא ישנו מספיק:)

***

ולסיום, עוד סיפור נחמד שהתרחש ממש ברגעים אלו, בעוד אני מדווחת לכם על הפאדיחה האחרונה שלי.

זאת קצת פרסומת שלילית לחברת סלכלום אבל סקרו דם, אורנג' כ"כ עדיף!! הטלפון בבית צלצל ובצד השני הייתה אישה ששאלה אם אני הבת של אבא שלי (מן הסתם כן, אבל בואו לא נתעסק בקטנות, הבנתם את הרעיון..) ומיהרה לשתף אותי בלהיט החדש של סלכלום- לקוחות פרטיים במסלול עסקי (כי לאבא יש סלכלום מהעבודה, עכשיו הבנתם את הקשר?) כמובן שישר לא הייתי מעוניינת אבל ידעתי שזה הולך להיות מצחיק אז דיברתי איתה קצת. בעוד היא להוטה למכור לי כלום בלי סל אני שלפתי לה תשובות זריזות (לא מהמותן) מלאות בטיעונים נגד. באקט אחרון של ייאוש (היא ראתה שאני צודקת...) היא החליטה לשאול אותי כמה עולה לי דקת שיחה (ובקולה ניתן לשמוע את הלהט של תחושת הניצחון. היא הייתה בטוחה שאני אענה לה את מה שהיא ציפתה לשמוע והשיחה תסתיים בכך שהיא תראה לי מזה, תוכיח לי שזה יותר זול ואפילו תצליח לגרום לי להתחנן להתחייב לזוועה הזו. אז"ש). עניתי לה את המספר המבוקש והיא זרקה לי חזרה בבלבול: "לאורנג'?" "לכל החברות" עניתי בחיוך וללא חשש (ניסיתי להימנע מהביטוי בלי לחשוב/בלי לחשוב פעמיים, כדי למנוע את הבדיחות על כך שאני לא חושבת בכלל. נסו לשתף פעולה. תודה) והיא שתקה. כעבור מספר שניות, כאשר התאוששה והבינה שהפסידה כל שנותר לה הוא רק לומר "טוב, תודה" חלוש ומאוכזב ובטרם הספקתי להגיב היא כבר ניתקה לי בפרצוף (ואם הייתי אומרת שאני מעוניינת לשלם יותר? ככה איבדה לקוח פוטנציאלי!). יש\ לי הרגשה שמאוחר יותר, כשתסיים את המשמרת היא תתקשר שוב כדי לשאול איך היא יכולה גם. סודות המקצוע;)

מזל טוב לארז ורוקס ליומולדת. אוהבת אתכם גם אם אתם לא רואים את זה:)