למה תמיד כשמאבדים חבר טוב זה כואב הרבה יותר מפרידה מבן זוג? הרי בינינו, את מרבית האקסים שלי אני לא זוכרת אבל את כל האנשים שנגעו בחיי באמת, שנותרו מאחור ובאמת השפיעו על המשך מסלול חיי אני דווקא זוכרת, וטוב מאוד.

יניב, מירי, ואפילו שירי הם רק חלק מהדוגמאות. אבל לא זה מה שמשנה עכשיו. אני כבר כמעט לא כותבת פה, כי יש לי אדם אחר שמקשיב, שאליו הכל מופנה. אבל הנה, עכשיו אי אפשר לספר לו את זה. אז אולי ככה אפשר להעביר לו את זה?

אולי זה לא הסוף, וזה רק מרגיש ככה, אבל גם אם זה לא הסוף וזה רק כיוון חדש, זה עדיין רע. וזה לא משהו חדש, שהתחיל לפני יומיים. זה כבר כמה חודשים ככה. וזה כבר הרבה זמן. אבל בכל זאת אני לא מוכנה לוותר.

איך 2 אנשים יכולים להיות כאלה מפגרים? מה יכול לגרום לכזה דבר, שמלהסתדר הכי טוב שאפשר רק רבים כל חמש דקות?? וזה לא קטע של אשמים. זה פשוט ריבים...

שונאת את זה. זה פשוט לא פייר! לא רוצה!!

אטימות של אנשים. אני הכי רוצה לנתק בעולם. לא לדבר כמה זמן, עד שזה הכל יעבור, ואולי רק אז לחזור לדבר.

אבל אני נלחמת בהרגשה הזו. אני מנתקת יותר מידי. כולם אומרים לי את זה, וזה נכון בסה"כ. אני צריכה שינוי כל הזמן, וזה חלק מהעיניין. אבל די.

חוץ מזה שפעם שעברה שהרגשתי ככה, נחנקת, הוא לא נתן לי לנתק. אז למה עכשיו זה כן בסדר? ובכלל, אם הוא רוצה לנתק אז למה שאני אתן לו? הוא לא נתן לי ואני בטח שלא מתכוונת לוותר לו (או עליו, אחרי הכל).

מאבקי כוחות, ילדה קטנה, משוגעת? מה איכפת לי. זין. עד הסוף...

כבר שנה (עוד 8 ימים, לכל הדייקנים...) תקועים עמוק אחד בתחת של השני, וזהו? ככה זה נגמר? ככה מפרקים?

מצד שני גם לטחון את זה בעוד כמה שיחות זה מיותר וטיפשי! ומה כבר יכול להיות הפתרון? הרי אי אפשר להתעלם מזה, זה בטוח לא הפתרון.

נמאס כבר לחפש פתרונות. רק רוצה להגיד לו שאני לא מוותרת, זה לא נגמר.