טוב, נראה לי אני אחזור לכתוב פה בצורה אינטנסיבית כמו פעם (או לפחות פעם-פעמיים בשבוע, כשאני בחיפה) כי כמו שכבר אמרתי- איבדתי את החבר הכי טוב שלי. אני לבד. כמעט לגמרי לבד, ואין מי שיקשיב לי. לסיפורים, לבכי, לשטויות. לכלום.

אז יש לי חרדת נטישה. וכל פעם אני מבטיחה לעצמי מחדש לא לתת לאנשים להתקרב יותר מידי. וכל פעם אני מעיפה ומנתקת אנשים קרובים, רגע לפני שהם יעזבו, כי אני מפחדת לגלות אם הם יעזבו או ישארו... וכל פעם שאני עושה טעות ונשארת, וכל פעם שהבנ"א עוזב, חלק ממני עוזב יחד איתו. וכל פעם אני שוב מתרסקת לרסיסים. וככה גם הפעם. וכל פעם אני מבטיחה לעצמי שזהו. נגמר. אני יותר לא נותנת לאף אחד להתקרב, לשבור את החומה סביבי. וכל פעם שאני לא שמה לב, בדיוק בהחלפת משמר, פולש מצליח להסתנן ולהתקרב. ולפגוע בי שוב. ואני לא יכולה עם זה יותר. כל פעם להפיל את החומות, לבנות אותן שוב מחדש. וזה קורע אותי מבפנים. ורק בא לי לבכות. ורק בא לי לצאת החוצה ולצעוק הכי חזק שאני יכולה. ורק בא לי להסתגר עם עצמי ולא לדבר ולא לראות אף אחד. אבל משעמם לי. עצוב לי והמחשבות אוכלות אותי מבפנים. זה כל כך כואב. וכלום לא יכול לקחת את הכאב הזה, לשנות אותו. לא רוצה. רע לי.

"i hate the world today"

אוף:(

כל כך עצוב לי. בודד לי, אני לא רוצה להיות לבד. אבל אני לא רוצה יותר לתת לאנשים להתקרב. נמאס לי להיפגע. ואם זה חלק מהחיים, אז מי בכלל צריך אותם??