אני אדם שיטחי.

אין מה לומר- אני אוהבת להתעסק בחיצוניות, שלי, של אחרים, של מפורסמים, של סתם אנשים.

אני אוהבת לצפות בערוץ האופנה, להתרשם מהדגמים החדשים, או להפך- להעביר עליהם ביקורת שלילית.

אני אוהבת איפור, אני אוהבת צבעים, אני אוהבת קולקציות, אני אוהבת לקרוא טיוטוריאלס וללמוד שיטות וטכניקות, אני אוהבת לחקור מגמות באיפור, אני אוהבת להתלונן על כמה מעט מוצרים יש לי ושאין לי מגוון, אני אוהבת לקרוא על זה באינטרנט, בפורומים שונים ובאתרים שונים, אני אוהבת להתאפר, להוריד את האיפור ולהתאפר שוב, אני אוהבת לראות נשים בכל מיני מקומות ולחוות את דעתי (לעצמי) על האיפור שלהן.

אני אוהבת לקנות בגדים, אני אוהבת להתלבש, להחליף בגדים, להחליף בחזרה ורק אז להחליט.

אני אוהבת להתעסק בשיער, ולהתאהב בשיער של בנות אחרות, ולקוות שלי היה שיער כזה.

אני אוהבת להשקל ולהגיד "יואו, כבר מזמן לא שקלתי ככה" או "שיט, העלתי X קילוגרמים", ואז לחזור לעסוק בענייני.

אני אוהבת מוזיקה בלי ליריקה מתוחכמת, עם מנגינה מהנה.

אני אוהבת שיחות קלילות ולא עמוקות.

כמובן, אני גם יכולה לעסוק בדברים "עמוקים" יותר, שיחות עמוקות יותר, ספרים עמוקים וכו'.

אבל העניין הוא, שאני לגמרי שלמה עם זה.

לפני כמה שנים אם היו אומרים לי שאני שטחית הייתי קצת נעלבת- "אני? שטחית? מה פתאום, תראו איזו מוזיקה עמוקה אני שומעת ואיזה מחשבות התאבדות אפלות עוברות לי בראש".

אני לא יודעת אם זה נקרא להתבגר, אבל אני מניחה שזה כן, כשאדם מקבל את עצמו.

כשם שקיבלתי את החיצוניות שלי כמעט לחלוטין, כשם שהתרגלתי לאיך שאני נראית, למשקל שלי (ואפילו להיות מרוצה ממנו, לאורך הרבה מאוד זמן), כשם שאני מסוגלת להסתכל על הגוף העירום שלי במראה ולא להתלונן יותר מדי, כך אני כבר כמעט מסוגלת לקבל את הפנימיות שלי- לא אכפת לי שאני לא אדם עמוק, לא אכפת לי שאני מעדיפה להתמזמז מאשר לנהל שיחות עמוקות, לא אכפת לי שאני מעדיפה לא לדבר על פוליטיקה אלא על ההופעה של יוני או האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז, לא אכפת לי שאני משתמשת במילים כמו "כאילו" ו"כזה" הרבה יותר ממה שאני אמורה, לא אכפת לי שאני לא מסוגלת לכתוב חיבורים עמוקים בהבעה, לא אכפת לי שאני מעדיפה לא לקרוא חדשות באינטרנט וישר לעבור לפורום "איפור וציורי גוף".

אני יודעת שזו אני, ואם אני ארגיש שהגיע הזמן לעבור הלאה- אני אעבור הלאה. אבל כרגע אני נערה צעירה, בת 18 וקצת, למה לי להיות עמוקה? יש לי כמה שנים של התעסקות טהורה ומקודשת בשטויות, אח"כ נוציא את התותחים הכבדים.

לא יודעת מה אני רוצה עם הפוסט הזה, אבל פתאום הרגשתי דחף לכתוב אותו, סתם כך.

היום הייתי בהופעה של יוני בלוך, הפעם בצורה שלא יצא לי להתנסות בה- במקום עם גיל ויואב, הלכתי עם אבא.

לא רקדתי, לא עמדתי, אבל שרתי וצרחתי, אפילו עם אבא, שגם הוא מלמל כמה פזמונים שהוא ידע, וסה"כ היה כיף. היה אפילו יותר כיף שהוא שילם על הכל (לא שהכסף שלי בא מהכיס שלי...).

מחר תצפית :) יהיה כיף ומעייף.

לילה טוב.