הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה אתמול, אבל רק עכשיו לקחתי את הצעד.

אתמול נפל קסאם בבט"ר זיקים. במזל הוא נפל באוהל פריסה, אוהל ריק, אבל עדיין יש עשרות פצועים.

קשה לפעמים להתחבר לידיעות שאתם שומעים ברדיו אם אין לכם קשר ישיר אליהן. עד עכשיו אף פעם לא היה לי קשר ישיר אליהן.

ברגע ששמעתי, ב7 בבוקר, התקשרתי אל עמית,לבדוק אם הוא בסדר.

הייתי בלחץ אטומי.

איך ששמעתי את הקול שלו התחלתי לבכות.

אבל הוא בסדר.

והוא בבית עכשיו, הרחק מהמקום הארור. סיים טירונות. אם היה מסיים יום קודם הוא לא היה בסיכון. אם כל חבריו היה מסיימים יום קודם אולי לא היו נפגעים כלל.

אבל לא. יש נפגעים. פגועים פיזית, פגועים נפשית. טראומה לכל החיים.

ולי אין איך לעזור, מלבד להקשיב ולחבק, מלבד להחזיק את היד.

בתחילת הטירונות העבירו אותו כיתה. העבירו אותו אוהל. הוא התמרמר על העניין ואני ניסיתי לשכנע אותו ולתת לו טיפים איך לגרום לו לחזור לכיתה הראשונה.

אם הוא היה בכיתה הראשונה, לדבריו, הוא היה במיטה הראשונה באוהל הקרוב ביותר לאוהל הפריסה.

המחשבה הזו לא עוזבת אותי.

ולמרות שלאדם הכי קרוב אליי הייתה כזאת טראומה, אני לא הייתי שם. הייתי מודאגת כל הבוקר, בכיתי, בכיתי הרבה, כל פעם ששמעתי חדשות. אבל לא הייתי שם. אני יכולה רק... להרגיש קרובה אל העניין. לעולם לא בתוכו, למזלי. אבל אירועים משמחים כמו טסט שעברתי, ריגשו אותי והשכיחו ממני את העניין לכמה שעות. רק כשראיתי את עמית בערב הבנתי שהוא לא כ"כ בסדר כמו שהוא נשמע בטלפון. האדם שאני כ"כ אוהבת עבר אירוע כ"כ טראומתי. מבחוץ הוא בסדר, אבל מבפנים... אני מקווה שהוא יהיה, שהוא יתגבר, עד כמה שניתן.

עמית שלי, אני אוהבת אותך כל כך.