(תרגיל במוזה, לא להתייחס)
הרצפה חשופה
אריחים מבהיקים
והכל כבר ארוז.
"אני צריכה שינוי"
אומרת לעצמך
אבל יודעת שאת רק בורחת.
*
"אדם הוא רק
הגדרה של זמן
מקיר אחד לקיר שני"
הוא אומר
כשאתם יושבים יחד,
אחרי טריפ רע
של יום קשה.
*
טבעת חרוזים
בחיוך מתנצל
"זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי"
ואת משפילה עיניים
בסרט נע את רואה
את כל מה
שאינך יכולה
להרשות לעצמך.
*
ושוב את עוזבת
ושוב נשארים ארגזי קרטון
ושוב נשאר רק דובי לחבק
ושוב
עוד חוזר הניגון \ נתן אלתרמן
עוד חוזר הניגון, שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו, ואילן בגשמיו
מחכים עוד לך, עובר אורח.
והרוח תקום, ובטיסת נדנדות,
יעברו הברקים מעלייך.
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת לכת.
וידיך ריקות, ועירך רחוקה,
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה, לאישה בצחוקה
ולצמרת גשומת עפעפיים.
עוד חוזר הניגון, שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו, ואילן בגשמיו
מחכים עוד לך, עובר אורח.
אני לא אוהבת אותך
אני לא
אני לא
אני לא
אני לא
אבל אני כן. כמה אני יכולה לברוח? וממי?
וכמה בנאדם יכול להתעלל בעצמו? ולמה?
נמאס לי כבר. למה אף אחד לא הזהיר אותי?
היי, את, לא יכולת להגיד משהו? את ידעת עוד לפניי, לא?
(אבל איך אני יכולה להאשים אותך? זאת רק אשמתי.)
מעניין מי יבין. ><
בבלוג זה
בכל הבלוגים
