נמאס לי מכן
ונמאס לי מהבדיחות הפרטיות הקטנות שלכן
ונמאס לי מזה שאתן חושבות שאתן נעלות ואנטליגנטיות בצורה מדהימה, למרות כל ההצטנעויות המתחסדות האלה. אני לא אוהבת כשבנאדם אומר על עצמו "אני לא חכם" במילים גבוהות ובשפה יפה, בטון נוטף ורוד ו-רוק.
ונמאס לי מהפתאטיות של זה שאתן בטוחות שכל דבר מסביבכן עלוב ומגוחך עד כדי דמעות, זה מה שאתן
ונמאס לי שאף אחת מכן לא מכירה אותי באמת, וגם לא רוצה
ונמאס לי מזה שאתן חושבות שאתן מכירות אותי באמת, ומהתעניינות המזוייפת. לא צריכה טובות!
כשאתן רואות שריטות וחתכים על היד אתן עושות פרצוף המום
וממש ממש נמאס לי מזה שאתן אומרות לי "את יותר חזקה מזה"
ו"את לא צריכה משהו להיות תלויה בו"
מאיפה לכן, לעזאזל?
למה אתן חושבות שאתן יותר טובות מזה?
כי הכתיבה הנעלה של כולכן, היא לא תלות?
יש בנאדם אחד שבאמת דואג לי, והוא בטח לא אחד מכן.
ונמאס לי שאתן לא שואלות
וכל כך נמאס לי מכן...
אבל מי יש לי חוץ מכן?
אני יכולה להיות כל מה שאתן לא
אני יכולה
אני יכולה
אם אני ממש ארצה...
אבל אני לי כוחות לנסות.
בבקשה, תגידו שאני חברה שלכן,
ותתנהגו ככה.
בבקשה.
לא אכפת לי אם זה לא נכון, אם זאת צביעות...
אבל...
בבקשה...
תראו אותי!
אני מתחרפנת פה!
המכתב שכנראה שייקרא.
ד'.
אז אמרתי לך.
אז שתינו בכינו כמו שתי מפגרות.
אז הלכתי ובכיתי קצת בשירותים, אבל קראתי לעצמי טיפשה וניגבתי את הדמעות.
אז ירדתי למטה, וישבתי לידו כדי שלא יהיה לי לבד ועצוב.
אז שמעתי את הנשימות שלך מהשירותים למטה.
אז בכיתי עוד קצת.
אז הלכתי הביתה.
אז בכית עוד גם אחרי שהלכתי.
אז בכיתי גם בבית.
אז דיברתי איתך ובכיתי.
אז הלכתי לישון ובכיתי.
אז קמתי ובכיתי.
אז נשארתי קצת לבד בבית ובכיתי.
אז אכלתי, אבל אני נשבעת שלאוכל לא היה טעם. היה לו רק מרקם.
אז ראיתי טלוויזיה, ובכיתי עוד קצת.
אז נזכרתי בכל המשפטים שלא רציתי לשמוע מאתמול.
"נישאר חברות..." "אני אוהבת אותך, אבל לא ככה..."
לא, לא, יותר טוב שבכלל לא היית אומרת אותם.
אני רוצה למות.
אני לא רוצה להעלם עכשיו לשמונה ימים.
אני צריכה את כל החיבוקים שבעולם...
אני מצטערת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
