אני פשוט גוש של חוסר-נורמליות.
*
איזה עבר? לא עבר בשיט.
*
אני אוהבת הרבה אנשים, כל אחד בדרגה שונה.
(ואיכשהו זה מזכיר לי רמות אנרגיה של אלקטרון.
מלחיץ Oo" )
*
לאוכל יחזור הטעם מתישהו? כי דווקא בא לי משהו טעים לכבוד היומולדת.
שתוק! זה בכלל לא עליך!
(אם אתה מגיב משהו אני מוחקת)
*
א' קם.
א' פותח את העיניים ומשפשף אותן טוב טוב ולפעמים אפילו עם מגבון, למרות שזה שורף, כדי להוריד בכוח את שברי החלונות שעוד תלויים על העפעפיים.
א' יוצא מהבית לעוד יום של חוסר משמעות.
א' לוקח את עיפרון הרישום ומשרבט על הדף עלים חומים ואנשים מתים, למרות שלפעמים חוד העיפרון מוצא את עצמו על גב היד של א'.
א' יוצא מהבית בפעם השנייה היום, בידו חבילה של שוקולדים ובעיניו העצב הרגיל. הוא עולה על האוטובוס לכיוון בית החולים.
א' משעין את הראש על החלון ונותן לעיניים להיעצם, הרי הוא עבר הרבה ויש לו עוד דרך ארוכה. השוקולדים נופלים מהיד שלו ומתפזרים על הרצפה, אבל הוא כבר ישן ומישהו אחר בטח כבר ייקח את שברי המתיקות האלה.
א' יורד מהאוטובוס, כמעט נבעט החוצה. אפילו האוטובוס בורח ממנו. הוא מתיישב על שפת המדרכה וחושב על מה שהיה יכול לקרות אם רק לא היה מסיר מעיניו את רסיסי החלום. אם רק לא היה קם.
א' לוקח אבן גיר אקראית ומשאיר מסר חריף לכל העובר ושב. אבן הגיר מוצאת את עצמה, לפעמים, גם על עור היד של א'.
א' נכנס לבית החולים. א' נותן נשיקה לאחיו הקטן המחובר לצינורות, משאיר על השידה שלידו את השוקולדים שלא התפזרו, ומסתלק מהמקום.
א' מגיע הביתה
א' לוקח את המכחול.
א' זורק את המכחול על הקיר.
א' לא צריך אף אחד, בטח שלא דמויות משורבטות שמביטות אליו מהדף בחוסר אונים. הוא ילד גדול. הוא יכול להסתדר לבד. הוא לא צריך אף אחת לצידו, אף חבר. לא כדאי לא' לאהוב אנשים. במילא הם ימותו.
א' נכנס למיטה. חלומות זוועה מתחילים להירקם בחושך כשהוא עוצם את העיניים. הוא מושיט יד חלומית כדי לגרש אותם- כמו שמעיפים יתוש עצל, אך הם שולחים שורשים אל מוחו ואל ליבו ולא' לא נותרת ברירה אלא לשקוע בהם.
א' נם.
א' קם.
לא' נמאס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
