די, תפסיקי.
תנגבי עכשיו את הדמעות, את ידעת זה הולך לקרות, זה הכל באשמתך.
תעזבי כבר את המכתב האלה, את שני הדפים הארורים האלה, תניחי אותם בצד לרגע ותקשיבי שנייה.
את מכאיבה לעצמך, את מכאיבה לעצמך, עכשיו את צריכה לעשות בדיוק כמו שהוא אמר ולפוצץ כל בועה שעדיין נשארה.
כן, אני יודעת שזה כואב. אבל זה הכרחי.
והוא אומר שרק ככה זה יעבור.
והוא אומר שזה ייקח זמן, ואת צריכה סבלנות, אבל הוא יודע שיש לך את הכוח הזה.
די, תכבי את הפלאפון ולכי לישון. כבר שתיים וחצי, את לא תירדמי, את לא תקומי. את חייבת להמשיך לחיות.
כן, אני יודעת שזה נראה כאילו כשתעצמי עיניים לא יהיה מחר. ולא תהיה סיבה לפקוח אותן בחזרה.
אבל תתנערי.
כשתקומי בבוקר תשטפי את הפנים במים קרים, תלבשי בגד יפה, אולי אפילו תשימי עיפרון שחור. מהיום יש לך חיים חדשים.
מהיום את לבד, את עם עצמך, כי את היחידה שיכולה להציל אותך מעצמך וממנה, תשכחי מכל מה שהיה קודם. זה את לבד עכשיו, את צריכה לשרוד.
תניחי רגע את הדמעות בצד. תוכלי לחזור אליהן אחר כך. בינתיים את צריכה להיות חזקה ולא להישבר. להפוך להיות סנובית מגעילה ששום דבר לא מעניין אותה חוץ מלשמור על עצמה, להצליח לקום כל בוקר ולשכב במיטה בלי לחשוב, לציית. להיות רובוט. בלי רגשות, אז זוכרת שהם רק הכאיבו לך עד עכשיו.
אל תדאגי. כשתקומי מחר יהיה לך נחמד וטוב.
הוא מבטיח.
המפגש הזה היה כל-כך חרא. בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להפוך את היום הזה לאפילו יותר גרוע ממה שהוא כבר היה.
כל הזמן רציתי הביתה. כל הזמן רציתי להקיא.
כל הזמן הרגשתי שאני לא מכירה יותר את האנשים האלה שמסביבי. שהם לא מכירים אותי.
לא אכפת לי יותר במי אני פוגעת. לא אכפת לי. זה המקום שלי ואני אכתוב בו מה שבא לי ולא מעניין אותי אם תעלבו, או תיפגעו, או "תרגישו רע". אני צריכה מקום להוציא את מה שיש לי על הלב, סמכתי עליכם מספיק כדי לתת לכם לראות, אתם יכולים גם לא לקרוא אם זה מעליב אתכם, או גורם לכם להרגיש רע או למות או ה' יודע מה. כבר לא מעניין אותי יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
