אזהרה- זה הולך להיות פוסט ארוך מהרגיל. אם זה מעניין מישהו.
"היי..."
"היי!"
"טוב לשמוע את הקול שלך... מלא זמן לא דיברנו."
"רק איזה חודש לא שמעת אותו..."
*צחוק נבוך*
*שיחת חולין*
"אסף?..."
"מה?..."
"אז מה איתך? ואני מתכוונת, ברצינות, מה איתך."
"אני יודע? הכל כמו אתמול. חרא."
"היי, זה משפט שלי!"
*צוחקים*
כמה הייתי רוצה להגיד לו מה הרגשתי, מה אני אולי עדיין מרגישה.
"אתה לא עושה מה שדיברנו, נכון?.." אני שואלת, יודעת את התשובה,
אבל עדיין מופתעת ממנה, וקצת מאוכזבת.
"לא יודע."
"אז מי יודע?" אני מתקיפה אותו, כמעט קוטעת את המשפט האחרון.
שתיקה. לפעמים אני לא מאמינה מה אני אומרת, איך אני אומרת. איך יש לי את האומץ ואת חוסר הטאקט להגיד מה שאני אומרת.
"אני מצטערת..."
שתיקה. רעש לבן.
"אני צריך להצטער...
אבל את יודעת כמוני שזה קשה."
"אני יודעת, אבל גם אני הפסקתי-"
"הפסקת לפני שהיית כמוני. אני לא שוכח סיפורים של אנשים כל כך בקלות."
"מה זאת אומרת לפני שהייתי כמוך?"
אנחה. אני יכולה לשמוע פה נפתח כהכנה לנאום, נאום ארוך וקורע לב, אבל נסגר.
הוא לא מהטיפוסים שיקרעו לך את הלב בנאומים, אלא במשפטים קצרים.
"לפני שהיית...
צל של עצמך..."
"אני כל כך גדולה שאפילו צל שלי זה לא משהו שאפשר לפספס"
"תשתקי כבר, מה עדיף להיות, קטן כמוני? שכולם דורכים עליו?"
עוד שתיקה, הפעם מהצד שלי. כמה שתיקות בשיחה אחת. זה תמיד קורה לי.
"לא חשוב, עזבי את זה, בבקשה תעזבי את זה."
אם מישהו אחר, בזמן אחר, אולי פנים מול פנים, היה אומר לי את זה, הייתי עוזבת. אבל הפעם התעקשתי.
"אבל הבטחת!"
"גם את הבטחת לי הבטחות, הבטחת לי לא לכעוס על עצמך יותר, ולא לכעוס עליה יותר."
"מאיפה לך שאני כועסת עליה?"
"כי הפרתי כמה הבטחות חוץ מזאת."
התשובה הזאת הייתה כמו בעיטה ישר בבטן, אבל התגברתי. אני צריכה לדאוג לו עכשיו, לא לאגו המפותח-מדי שלי.
עכשיו הוא התנצל.
זה בסדר.
"אסף, הכל יהיה בסדר, באמת שבסוף יהיה בסדר, נכון שעכשיו זה לא נראה ככה לשנינו אבל יהיה בסדר, אבל אתה לא יכול להמשיך עם זה. יהיה בסדר רק בלי זה. אני יודעת שזה נראה כאילו זה מה שמחזיק אותך חי, אבל זה בעצם מה שגורם לך להיות חצי חי. כמו שאתה אומר, 'צל של עצמך'."
שתיקה.
"ולאכול אתה אוכל?"
"כן, אני אוכל, אימא. לפעמים אפילו טעים לי."
"יופי! שיפור."
"י', אני באמת שמח שהתקשרת. אבל אני לא רוצה לדבר על זה יותר."
*שיחת חולין*
*מעלים זיכרונות משם*
"זה מקום שפשוט כולם בו יכלו להיות אמיתיים. אנשים נטורל. היית יכול להיות מה שאתה רוצה כי אף אחד לא הכיר אותך."
אני שומעת ברקע את אימא שלו נכנסת הביתה וקוראת לו. השיחה נגמרת, קצת עם טעם של עוד, קצת עם טעם של מבוכה. שנינו יודעים שעדיף שהשיחה הזאת לא הייתה מתקיימת.
(הלוואי שזה באמת היה התמליל של השיחה... הלוואי שהייתי זוכרת דברים יותר במדויק. זה היה ככה, בערך. הדגשתי לי משפטים שאני זוכרת במדויק.)
לכבוד השנאה העצמית הממשמשת ובאה, החלטתי לערוך רשימה של אנשים שאני כן אוהבת.
- אנשים שאוהבים אותי, מבחינת אהבה
- אנשים שאכפת להם ממני
- אנשים שכואב להם
- אנשים פשוטים, בלי ג'סטות, בלי אג'נדות מיוחדות, בלי פוזות
- אנשים שאוהבים אנשים
- אנשים ששואלים אותי מה קרה, גם אם לא אמרתי שחרא לי
- אנשים שייתנו חיבוק, חיבוק אמיתי וחזק, לא החלש והנרתע הזה. וגם לא חיבוק וירטואלי או טלפוני.
- אנשים שיתקשרו
- אנשים שיודעים עליי הכל
- אנשים שיש להם סיפור חיים
- אנשים שגילו לי מה יש להם להסתיר
אני לא אוהבת יותר מדי אנשים.
*עריכה, יום ראשון 6.9 י"ז אלול*
תודה, אסף.
תודה שהראת לי, שוב, שבכל מצב יש חושך. בעיקר חושך. יותר מאור.
תודה שהראית לי שככה או ככה אין תקווה.
ושהבטחת לי ששום דבר לא הולך להיות בסדר.
ושרמזת לי, בעדינות או שאולי לא, שהמקום של הפאקינג עיפרון הזה
והפאקינג מספריים האלה
הוא כן על היד שלי
וכן על הפאקינג רגל
וכן על הפאקינג פרצוף.
אז מה אני אליך? אני אוהבת\מאוהבת בך? או שונאת אותך?
או שאני סתם מרגישה שאתה האח הקטן שלי, ואני אמורה לדאוג לך?
כואב לי הכל, ואני לא אוהבת אף אחד.
וכנראה שזה הדדי-
לאף אחד לא אכפת ממני יותר. אני פשוט יודעת שלא, לא משנה כמה תגידו שזה לא נכון.
והכל כואב לי, אבל כבר לא כואב לי, כי אני מרגישה איזו קהות חושים כזאת שמאפשרת לי לענות לה בטלפון.
אשכרה לענות.
ולא להרגיש את הנעיצת ציפורניים של אחותי.
ולהיות מסוגלת לכתוב פוסטים שלמים באמצע שיעור כשאני יודעת שהכל העיניים של אלה שיושבים בשולחנות לידי נעוצות במילים
המילים שמסגירות אותי, המילים שתמיד יסגירו אותי, בלי שיהיה לי יותר מדי אכפת.
למה הפכתי? הולכת עם מבט ריק לכל מקום, זומבית
כלום לא נוגע לי, רק ש"ב ולהקשיב בחצי אוזן לאנשים, וגם זה רק אם חייבים.
אני אוהבת אותךְ? שונאת אותךְ? מה ישלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
