הכרתי בחורה. אני חושבת שזה היה לפני הרבה שנים, אבל בעצם לפני הרבה שנים לא נולדתי.
בכל אופן זה היה מזמן.
והבחורה הזאת אהבה שישבתי לידה, קטנה כזאת ובלי מילים, כשהיא חלמה. זה היה מוזר, כי היא חלמה רק על המציאות שהיא הכירה, ורק על הדברים שידעה. אף פעם לא היו לה חלומות כמו שלי, על טירות עתיקות עם דגלי קטיפה מסתוריים ואבירים עטופים במתכת נוקשה מחזיקים בחרב שבוהקת קצת בחושך, טיפ-טיפה כמו חיוך עם שיניים לבנות מדי, ונסיכות במגבעות משולשות מחודדות עם סרטי משי מתנפנפים ושיער בלונדיני גלי מתבדר ברוח, ולא על דשא ירוק ומרחבים ישרים שנפרשים עד שהעין כבר לא יכולה להכיל עוד ירוק ולא על שדונים אפורים מחודדי אוזניים עם שיניים בולטות וצחוק מהדהד, ולא על יערות עבותים שבהם יצורי שטן נשריים מתעופפים וצווחים צווחות רמות. וגם לא על הרפתקאות משונות, ולא על מסעות, ולא על כתר עמוס אבני חן, כמוני.
והבחורה הזאת הייתה יושבת בכיכר של דיזינגוף, הזה עם המזרקה, ולובשת חצאית צהובה וחולצה צהובה גם כן למרות שכבר היה בה גוון אפור מרוב זוקן. והיא תמיד הייתה שם, בכל פעם שבאתי, חולמת. היו לה חלומות צנועים, על בית קטן בתל אביב, אפשר גם דירת חדר- היא תסתדר, יחד עם בן זוג בלונדיני מחייך וכמה עציצים שייתנו פרחים פעם בשנה אבל שלא יידרשו יותר מדי טיפול כי יש לה נטייה לשכוח ממחויבויות קטנות שכאלה. ואולי יום אחד גם יהיה ילד, אבל זה לא תנאי או משהו. והאמת? אפילו בסטוצים היא הייתה מסתפקת. אבל דירה זה תנאי הכרחי בחלומות האלה שלה.
ולפעמים היא העזה וחלמה על משפחה מובססת שמתגוררת איפה שהוא בירושלים, כלים מחרסינה וסירים מניירוסטה, וסכו"ם מכסף וכוסות מזכוכית אמיתית, וכמה ילדים שייתלבשו טוב בחורף ואף-פעם אף-פעם לא בחולצות צהובות, ותמונות מקוריות מלאות שמחת חיים תלויות על כל הקירות. ובעל שמרוויח טוב במעט עבודה, ואוהב אותה מאוד ואף פעם לא עוזב אותה, אוהב אותה אפילו קצת יותר ממה שהיא אוהבת אותו.
וזה היה שבב הנורמליות האחרון שהיא הייתה יכולה להושיט אליו ידיים, החלומות המשונים האלה.
כשכבר הייתי יותר גדולה, הייתי באה והייתי מוצאת אותה קצת אחרת. השיער יותר פרוע. וגם מדברת בקול אל מישהו שאמור להימצא לידה. מספרת לו על צרותיה. שואלת אותו, מקבלת תשובות. אפילו לפעמים מבריחה חיוך קטן וביישני.
וכשהייתי יושבת לידה היא הייתה מפסיקה את השיחה - אפילו בלי התנצלות כלפי האיש או שום דבר כזה- וחולמת, כנראה מתוך הרגל ישן. או שאני מביאה חלומות לאנשים.
והיא הייתה מחזיקה את הסנטר בין שתי ידיים ונראית כמו פרח שצומח בביישנות, כמעט בהתנצלות, אל אוויר העולם. חוץ מהשפם. אף פעם לא ראיתי פרח עם כזה שפם.
וחולמת.
ולפעמים זה היה סיוטים, החלומות האלה. אז העיניים המבריקות שלה היו מתערפלות והאישונים גדלים והיא הייתה מתחילה לרעוד. ופעם אחת היא אפילו הסתובבה אליי, ועם שום מילים לקחה לי את הכתפיים וטילטלה חזק, והשיער שלה זז לכל מקום כמו בסערה, ואפילו יצא לה קצת ריר מהפה.
ואני הייתי יודעת שזה יעבור, כי היא חולמת על האיש הרע שלקח אותה אל המקום הזה. ועל האיש שלקח ממנה את צעירותה, את ילדותה, את התמימות הזאת שלה. ואת האדם ההוא שנתן לה את הכדור הזה ואז הוא נראה לה ממש טוב, ואת ההיא שפעם בעטה בה ברחוב סתם. והיא בכלל לא חשבה שנשים שלבושות כל כך יפה יכולות לבעוט במישהי בכיכר דיזינגוף, הזה עם המזרקה, סתם.
והיא הייתה שוקעת בסיוטים על נסיכות שהן בעצם שדונים צווחים, ואבירים שמתחת לשיריון מסתירים כנפי שטן מבחילות, ועוד כל מיני דברים שהייתי קטנה מדי בשביל להבין.
והיא הייתה יושבת שם ומטלטלת אותי ככה, בטח נראינו מוזר, עד שהרגשתי כמו בלונה פארק. ואז התביישתי כי אני נהנית והיא סובלת, היא יש לה סיוטים וזה אף פעם לא נעים.
והיו לה סיוטים על משפחה רחוקה שאולי השדונים והנסיכות יודעים מה באמת קרה לה, ועל ילד קטן שמתעוות ונופל אל תוך בור שחור ועל כאב ושמיים שחורים שאף פעם אף פעם לא מפסיקים ולא משתנים. והצחוק הזה, הצחוק המהדהד, היה מסתובב לה בין שתי האוזניים ואומר לה שהיא תמיד תישאר תקועה בתוך הסיוט הזה.
וכשהיא הפסיקה לטלטל אותי היא הפסיקה הכל.
והעיניים שלה הפסיקו להבריק.
והיא שוב שמה את הסנטר בין שתי כפות הידיים אבל היא לא נראתה כמו פרח פורח, היא נראיתה כמו פרח נובל.
ובפעם הבאה שהייתי שם היא הייתה כבר מקומטת, למרות שזה היה פחות מחצי שנה מאז הפעם הראיתי אותה, והייתי יכולה להישבע שעוד מעט תצא לה נקודת חן שחורה כזאת על האף וישימו לה כובע משולש ושחור והיא תהיה מכשפה, ואז היא תהרוג אותי בגלל שאני הבאתי לה את הסיוטים. אבל היא פשוט ישבה שם, לא רקחה שום שיקוי ושום כלום, ואפילו לא דיברה עם האיש ההוא. סתם ישבה שם. עם מבט ריק שכזה.
אז הפניתי מבט והמשכתי ללכת. לא רציתי להביא לה יותר סיוטים.
זה היה משחרר, לכתוב ככה אחרי הרבה זמן שלא כתבתי.
ותודה לthe fixer על הכתיבה המדהימה וההשראה DDD:
אני צריכה כדורים.
בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
