לא עבר בשיט
וגם לא הולך לעבור בשיט.
ואני כל כך רוצה... וכל כך רציתי...
וגם נורא רציתי להתגבר.
וזה פאקינג מתסכל, שכל הזמן קופצות לי מחשבות לראש
ודימיונות
ו"מה היה יכול להיות"
ודברים שאני נורא נורא רוצה...
אבל אני לא יכולה לקבל כל מה שאני רוצה,
למרות שהייתי מוותרת על הכל. באמת שכן, ופשוט ככה.
באיזה שהוא שלב הקנאה כמעט ולא השאירה חלק אחד שהיא לא כרסמה בו
אז לקחתי איזו בובה, שפעם חיבקתי
והרבצתי לה בכל הכוח
עד שכבר לא יכולתי יותר להרם את הידיים
ופשוט רציתי לבכות שם, לשבת ולבכות כמו ילדה קטנה
אבל... לא כדאי...
אני מכריחה את עצמי לקראש הזה.
וזה גם לא הולך לעבוד אז אין שום סיבה שאני אכריח את עצמי.
ופאק איט
פשוט בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש.
המפגשים האלה,
המבטים האלה
סודקים אותי כל פעם קצת
(בגלל זה אני משתדלת להימנע מהם)
ואתם יודעים מה קורה לזכוכית אחרי שהיא נסדקת מספיק
ולוחצים עליהם טיפה מבחוץ.
(רמז: בום)
התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש ביום-יומיים האחרונים-
שתינו בחדר שלה, אני אפילו לא זוכרת למה אני שם כי אנחנו לא חברות טובות או משו כזה,
בדיוק סיימתי לכתוב לה על הקיר משהו שקשור לגאווה מתחת לפוסטר של דה דארק סייד אוף דה מון נראלי,
אבל יכול להיות שזה גם היה ג'ים מוריסון...
אני יושבת על הפוף הסגול, היא שוכבת על המיטה בגרביים שחורות עם חור באחת האצבעות.
שומעות דורס, "Riders of the Storm", אני משחקת לה בחור בגרב. לא מדברות.
מתי שהו התחלנו לזרוק אחת על השנייה כרית סגולה כזאת שירקה עלינו את כל המילוי שלה.
לא ייחסתי לזה שום חשיבות אז... זה סתם היה אחה"צ נחמד שכזה.
והיום? לא, לא נראה לי שאני מייחסת לזה חשיבות גם. פשוט נזכרתי בזה.
(כל דבר שאני אומרת היום נראה לי כמו מילות פרידה. וזה מוזר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
