המקום הזה מלווה אותי כבר 10 שנים.
התחלתי בתור ילדה קטנה ותמימה שכבר אז הייתה קצת שבורה...
זכור לי פוסט אחד שבו כתבתי שבכיתה ד הרבה יותר קל מאשר בכיתה ג.
עברו כל כך הרבה מים בנהר...
מי הה מאמין שאת הפוסט הזה אני כותבת תוך כדי שנת השירות שלי, באיזה ור בצפון, מוטרדת ושמחה וכואבת מדברים שאף פעם לא חלמתי שיהיו קשורים אליי.
המקום הזה היה איתי
בנפילות הקשות
ברגעים הבודדים
(אולי קצת פחות ברגעים השמחים)
מקום מפלט
לעצמי
מחברת ציורים
יומן
אמצעי תקשורת
הוא היה נדבך מרכזי בחלק גדול מההתבגרות שלי
10 שנים
אולי אפילו יותר?...
אם ייסגרו את ישראבלוג אף אחד לא ישמע אותי אומר כלום (סביר שיישמעו אותי אומרת- מה זה בכלל?)
כי אני קצת קנאית לפרטיות שלי בכל מה שנוגע למקום הזה.
זאת הסיבה שכרגע הפוסט הזה מתפרסם בבלוג שנעול לכולם...
אבל
אני רוצה שעוד ילדות בנות 8 ייכתבו על כיתה ד מול כיתה ג
ואני רוצה שכולן ייקבלו יד שתמשוך אותן למעלה מציפורניה של אנה
ואני רוצה שלכל אחד יהיה את הזכות לבכות על ההתלבטויות המיניות שלו
ועל ההתלבטויות הדתיות שלו
ועל המשפחה שלו
ועל היומיום שלו
ועל הלבד שלו
ולשמוח ברגעי האושר שלו
אני אפילו לא יכולה להצביע על מה המום הזה נתן לי. אני רק יודעת שלא הייתי עוברת את העשר שנים האלה בלעדיו....
מתחיל להיות לי כוח
אולי זה כי אנ רואה את הסוף (ואולי זה כי אני קצת רוצה כבר להגיע אליו)
אני יודעת שזה לא זיקוקים ופיצוצים וז ממש לא מה שחלמתי עליו
ואני יודע שגם הצבא לא יהיה ככה
אבל זה מעניין אותי ומושך אותי
ובא לי לחזר קצת להיות הישגית
ובא לי לגלות עצמי אחרת, חדשה, שונה, משוחררת מכבלים של הגדרה ששמתי את עצמי בה כל החיים שלי עד עכשיו
חברה חדשה
חבר חדש
חוויות חדשות
אתגרים טובים ובונים
משמעויות חדשות
כיוונים חדשים
כבר לא כואבים לי כל הפצעים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
